ב"ה
תיק 1509226/1
בבית הדין הרבני הגדול ירושלים
לפני כבוד הדיינים:
הרב שלמה שפירא
המערער: פלוני (ע"י ב"כ עו"ד שי שפירא)
נגד
המשיבה: פלונית (ע"י ב"כ עו"ד דוד ברקוביץ)
הנדון: ערעור על החלטת דיין שלא לפסול עצמו שעיקרו הכפשות, טענות שלא ממין העניין, טענות שלא עלו בבית דין קמא והסותרות לטענות אחרות של המבקש
החלטה
לפנינו (בהרכב שבראשו עומד כבוד נשיא בית הדין הגדול הגר"ד יוסף ושהחתום מטה חבר בו) ערעור על החלטת כבוד אב בית הדין בבית הדין קמא שלא לפסול עצמו מלדון בעניינם של הצדדים.
טרם ההחלטתי דלהלן, כרקע לה וכחלק מנימוקיה, אעיר כמה הערות מקדימות מתחום סדרי הדין, על יסוד העיון בכתב הערעור, ב'כתב הערעור המתוקן', בתשובתה של המשיבה ובתיק בית הדין קמא:
א. הערעור שלפנינו הוגש לאחר תום המועד המותר להגשתו על פי התקנות. אומנם מדובר באיחור קל בלבד, אך עדיין מדובר באיחור וטרם יחליט בית הדין לשמוע את הערעור למרות האיחור (ולו בשל היותו איחור קל כאמור) עליו לשמוע את עמדת כל הצדדים בנוגע לכך, כמצוות תקנות הדיון.
ב. לאחר הגשת הערעור ומתן החלטה המורה על תגובה לו עשה המערער דין לעצמו והגיש כתב ערעור מתוקן בצירוף בקשה מתאימה אך טרם שניתנה החלטה המתירה את הגשת כתב הערעור המתוקן כמבוקש. המשיבה נתבקשה להגיב, כאמור, טרם כך, ולדרישה ממנה להגיב שוב לאחר הגשת כתב הערעור 'המתוקן', כמו גם לעצם הרשות שנטל המערער לעצמו להגישו, תיתכן משמעות בהיבט של פסיקת הוצאות.
ונוסיף: ייתכן שככל שנדרש בית הדין לכתב הערעור המתוקן יש לראות את הערעור כאילו הוגש במועד שבו הוגש כתב ערעור זה מה שמעצים את האמור לעיל לעניין האיחור בהגשת הערעור.
ג. בין כך ובין כך כתב הערעור 'המתוקן' מכיל אמירות שבגינן נכון יותר היה לכנותו 'מקולקל', היינו אמירות העולות בבירור כדי זילות בית הדין והמצדיקות אף הן חיוב הוצאות ואולי אף את מחיקת ההליך כולו.
ד. כתב הערעור על שתי גרסאותיו כולל טענות רבות שמקומן לא יכירן בכתבי בית דין בכלל, ושאף הן עשויות להיות עילה למחיקתו ולהשתת הוצאות, טענות שאין להן זיקה כלשהי להליך הנוכחי ואף לא ליתר ההליכים שבין הצדדים, ולא באו אלא כדי לבזות ולהכפיש את אב בית הדין האמור (ואגב אורחא גם עוד כמה דיינים – דיינים מכהנים וכאלה שכבר פרשו לגמלאות).
ה. ככל שחלף מחיקת הערעור והשתת הוצאות יורשה המערער להגיש כתב ערעור 'מתוקן' – הפעם 'מתוקן' באמת וחף מן הנ"ל – יהיה זה לפנים משורת הדין.
ו. לא זו אף זו, גם כמה מן הטענות העוסקות או מתיימרות לעסוק בדברים הנוגעים להליכים שבין הצדדים ושנכללו בכתב הערעור על שתי גרסאותיו – עוסקות במה שאינו יכול להיות חלק מכתב הערעור, נוכח הכלל כי טענה שלא נדונה בערכאה קמא אינה יכולה לעלות לראשונה בערכאה הערעור.
טענת הפסלות שהעלה המערער לפני בית הדין קמא נסובה על אודות האמור בהחלטה אחת בלבד של בית הדין קמא (החלטה מכ"ח באלול התשפ"ד – 1.10.24). טענה זו נדחתה לגופה בהחלטה שבה דחה בית הדין קמא את בקשת הפסלות, ערעור על החלטה זו מצריך אפוא טענה שלפיה טעה בית הדין קמא בהחלטה זו, היינו טענה מנומקת שבה יטען המערער מדוע היה בנימוקי בקשתו כדי לפסול את בית הדין קמא ומדוע טעה בית הדין קמא כשלא שעה לבקשה זו. טענות פסלות אחרות ככל שישנן אינן יכולות לבא בשעריו של ערעור זה.
ז. במקביל לערעור שלפנינו הגיש המערער עצמו לבית הדין קמא בקשה שבה הוא מסביר את אמירתו בנוגע לקטין, אמירה שלפי דברי בית הדין בהחלטה שבה דחה את בקשת הפסלות – עליה הסתמך בהחלטה מכ"ח באלול התשפ"ד (1.10.24).
מדברי המערער בבקשה זו משתמע כי אף הוא מבין שאמירה זו כפי שהבין אותה בית הדין על כל פנים עשויה להוות תשתית לאמור בהחלטה שמכ"ח באלול התשפ"ד (1.10.24), וממילא ברור כי האמור בהחלטה זו אינו עשוי להוות טעם לפסלות, אלא שהמערער מבאר בבקשה זו כי כוונתו בדבריו הייתה שונה. המערער אף מוסיף כי הוא 'מכבד' את ההחלטה של בית הדין שלא לפסול את עצמו – מה שלכאורה אכן מתבקש לאור האמור – אך מבקש כי יתאפשר לו להסביר את עמדתו בצורה מסודרת, מה שימנע לדעתו את הבנת דבריו באופן שגוי שהיא תולדת אמירתם כשהוא 'לחוץ' (כך אליבא דדברי המערער עצמו בבקשה זו).
הדברים אינם עולים בקנה אחד לכאורה עם הערעור ועם הנטען בו. אכן ייתכן שקיימים חילוקי דעות בין המערער (שהגיש את הבקשה האמורה לבית הדין קמא בעצמו) לבין בא כוחו (שהגיש את הערעור), אך הליך משפטי אינו יכול להתנהל כשאחד הצדדים דובר בשני קולות – קולו שלו וקולו של בא כוחו, ועל כגון דא יש להמליץ 'תרי קלי לא משתמעי'.
מסקנות והוראות
לפיכך, לאור כל האמור ולאחר שיקול דעת אני מבהיר ומורה:
א. בהתאם לנהוג על פי רוב בערעורי פסלות ובהתאם לסמכות בית הדין הגדול על פי תקנה קמח לתקנות הדיון יוכרע הערעור, אם יוחלט כי דינו להישמע, על בסיס סיכומי הצדדים בכתב וללא דיון פרונטלי אלא אם נסבור לאחר העיון בסיכומים אלה כי נחוץ לקיים דיון כזה.
ב. תנאי לבחינת הערעור לגופו יהיה הגשה, בתוך עשרה ימים, של כתב ערעור 'מתוקן' שבו יתוקנו כל הפגמים שעליהם הצבעתי לעיל. כתב ערעור זה יכיל את כל שמבקש המערער לטעון לגופו של עניין (ולעניין זה בלבד) ובכפוף לאמור לעיל וישמש סיכום של עמדתו על העניין כולו (בהתאם לתקנה קמח הנ"ל).
ג. תנאי נוסף יהיה הפקדת סך של 10,000 ש"ח כערובה להוצאות המשפט. הערובה תופקד בתוך 21 יום (ממועד חיתום החלטתי זו) ובכפוף לאמור להלן.
למען הסר ספק מובהר כי על פי העקרונות שנקבעו בפסקי דין ובהחלטות לרוב ככל שיידחה הערעור ייתכן שיפסוק בית הדין הוצאות משפט הן לטובת המשיבה הן לטובת אוצר המדינה. בהפקדת הערובה מגלה המערער את דעתו כי מודע הוא לאפשרות זו ונכון לה. (וכפי שהתבאר במקרים אחרים מאחר שזכות הערעור אינה מעיקרה של ההלכה אלא מכוחן של התקנות ומאחר שבתקנות נקבעה האפשרות להתניית הערעור בערובה והאפשרות לחיוב הוצאות, רשאי בית הדין להתנות את שמיעת הערעור בנכונותו של המערער לשאת בהוצאות ורשאי בית הדין אף לדרוש הפקדת ערובה לכך מראש, הפקדה שמחזקת מבחינה הלכתית – גם את משמעותה ותוקפה של הנכונות וההתחייבות לשלם את ההוצאות ככל שייפסקו – גם במובן הרחב של המונח 'הוצאות', לרבות הוצאות שלטובת אוצר המדינה, ואף כשהלכתית, לולי נכונות זו, לא היה מדובר בחיוב הוצאות היכול לחסות תחת 'דינא דגרמי'.)
ד. לאחר שיוגש כתב הערעור המתוקן – גם אם טרם תופקד הערובה – תוכל המשיבה להגיב בתוך שבעה ימים לעצם האפשרות של בחינת הערעור למרות הגשתו באיחור.
ה. לאחר שתוגש תגובה כזו או בחלוף שבעת הימים יחליט בית הדין אם אכן לשמוע את הערעור בכפוף להפקדת הערובה כנ"ל.
ככל שיחליט אכן לעשות כן והערובה אכן תופקד – יורה בית הדין למשיבה להגיב לגופו של ערעור, תגובה שתהווה סיכום של כל טענותיה לעניינו של ערעור זה (ולו בלבד) בהתאם לתקנה קמח הנ"ל.
לאחר קבלת תגובה זו יכריע בית הדין לגופו של ערעור.
ו. ככל שלא יוגש כתב ערעור מתוקן או לא תופקד ערובה כאמור ובמועדים האמורים לעיל (בהתאמה) – יימחק הערעור.
ז. החלטתי זו מותרת בפרסום בכפוף להשמטת שמות הצדדים ומספרי הזהות שלהם.
ניתן ביום כ"ב בכסלו התשפ"ה (23.12.2024).
עותק זה עשוי להכיל שינויי ותיקוני עריכה