פסק דין

לפנינו ערעור האיש (להלן: המערער) על פסק בית הדין האזורי נתניה מיום כ"ד באדר ב' תשפ"ד (3.4.2024) שעניינו חיוב המערער לשלם לאישה (להלן: המשיבה) כתובה ותוספת כתובה בסך 26,000 דולר.

פסק הדין ניתן בדעת רוב, לדעת המיעוט המערער פטור מתשלום כתובה.

בית הדין שמע את טענות ומענות הצדדים ובאי כוחם באורך רוח ועיין בחומר שבתיקים כולל תיקי בית הדין האזורי – כתבי תביעה, פרוטוקולים והחלטות בית הדין, בכתב הערעור על נספחיו ובכתב תשובה על נספחיו.

תקציר עובדתי

המערער היה נשוי בעבר לשלוש נשים: מאחת מהן התאלמן ומשתיים התגרש. המשיבה, היא האישה הרביעית, התגרשה בעבר.

האיש כהן, והאישה גרושה. הצדדים חיו יחד לפני נישואיהם, נישאו זה לזה בנישואין פרטיים על ידי הרב [א'] לאחר שקיבלו היתר ב'פסק דין' שכתב. המערער הגיש תביעה ל'תיקון מעמד אישי' בתאריך כ"ה בניסן התשפ"א (7.4.2021) ובתאריך י"ד במרחשוון התשפ"ב (20.10.2021) הגיש תביעה לגירושין. הצדדים התגרשו כדת משה וישראל בבית הדין האזורי נתניה, לבקשת המערער, בתאריך י"ב בכסלו התשפ"ב (16.11.2021), לאחר שקיבלו החלטה בעניין מעמדם האישי, ונקבע שנושא הכתובה יידון בבית הדין לאחר מכן וכמו שנכתב בפרוטוקול הדיון (שורות 79–87). נצטט קטע מהפרוטוקול (ההדגשות לא במקור):

האישה : לא מעוניינת [=בגירושין] לפני ההכרעה בכתובה.

הבעל: איזה כתובה? היא עזבה את הבית.

ביה"ד: אתה צריך להבין שכל אדם שנושא אישה הוא חותם על "שיק" שקוראים לו כתובה. את השיק – הכתובה הוא חייב לפרוע בעת הגירושין אלא אם כן הוא יוכיח שהוא פטור מחמת אחת העילות המופיעות בהלכה, שבגינן האישה איבדה את כתובתה. אך ככל שלא יוכיח הוא חייב. זה חיוב מובנה עם הנישואין, כאשר נטל ההוכחה להיפטר מחוב זה הינו על הבעל.

הבעל: אבל היא עזבה את הבית.

ביה"ד: עזיבת האישה את הבית אינה פוטרת מכתובה אם יתברר כי היו לה סיבות טובות לצעד זה, ואת זה צריכים לברר בבית הדין.

כאמור הצדדים התגרשו.

בתאריך י"ב בכסלו התשפ"ב (16.11.2021) הגישה המשיבה תביעה לחיוב המערער בכתובה ובה טיעונים לחיוב המערער מטעמים של אלימות שנהג כלפיה (מצרפת כתבי אישום משנת 2017 ו־2018) וכן עישון סמים קשים (קוקאין) ועוד, בית הדין הוציא פסק דין בתביעה זו נשוא הערעור, לאחר שקיים דיון ובו הצדדים נחקרו היטב על טיעוניהם.

עד כאן תקציר עובדתי.

טיעונים מרכזיים של המערער

לטענת המערער שגה בית הדין שלא התייחס לטענה שהנישואין נערכו בטעות לאחר שהמשיבה הטעתה את המערער משפנתה לרב [א'] שהטעה אותו בהחלטתו שהמשיבה אינה גרושה עקב ביטול הקידושין הקודמים שלה – עקב כך נגרר אחריה לעריכת נישואין בטעות, ואין בסיס לחיובו בכתובה בגין הטעיה זו. המערער ציין לפסיקות בעניין זה.

עוד טען בעניין זה שבנישואי עבירה כמו במקרה דנן, של כהן לגרושה שקיבלו היתר להינשא מרב שאינו מוסמך וערכו נישואין פרטיים שלא כפי תקנות הרבנות הראשית ולא כפי שקובע החוק, אין לחייב את הבעל לשלם את זכויות האישה, ובכללן הכתובה, כדי שלא לחזק ידי עוברי עבירה. גם בעניין זה ציין לפסיקות בתי הדין.

לטענתו שגה בית הדין גם כשלא התייחס לטענת הבגידה ולאלימות שהמשיבה הודתה בה והוגש כנגדה כתב אישום.

 עוד טען כי המשיבה משקרת בהאשמתו בשימוש בסמים קשים כמו קוקאין. לטענתו השתמש בסמים קלים בלבד, היה בטיפול עקב כך ובבדיקות נמצא 'נקי'. לעניין זה ציין לחוות דעת שירותי הרווחה.

עוד טען כי המשיבה היא שעזבה את הבית בשנת 2019 ובגין עזיבתה התפרקה מערכת הנישואין, שגה בית הדין שלא התייחס לעובדה זו וקבע שהוא הגורם לפירוק מערכת הנישואין.

עוד טען כי דעת המיעוט אכן נימקה את מסקנתה בעזיבת המשיבה עצמה את הבית כבר בשנת 2019 וכן בהודאתה באלימות שנקטה נגדו ושבגינה הוגש כתב אישום וציין גם שבנימוקי דעת הרוב צוינה עובדה זו אלא שלא התייחסו לה.

נעיר כי בא כוח המערער טען במהלך הדיון וכן בכתב הערעור טענות נוספות שלא הועלו בבית הדין האזורי. בית הדין לא יתייחס אליהן שכן על פי תקנות הדיון בית הדין הגדול דן רק בעניינים שנידונו והוכרעו בבית הדין האזורי ולא בטענות חדשות – ראה תקנה קל"ו לתקנות הדיון (עם זאת חובתנו להעיר שלטיעונים אלו אין בסיס – לא הלכתי ולא משפטי).

לסיכום: המערער עותר לביטולו של פסק הדין.

תגובות מרכזיות של המשיבה

לטענת המשיבה לא הטעתה היא כלל את המערער מאחר שהוא עצמו פנה לרב [א'] לאחר שחיו יחד. הוא ידע שהיא במעמד 'גרושה' מהנישואין הקודמים אלא שהיה מעוניין למסד את חייהם המשותפים בנישואין כדת משה וישראל.

עוד טענה כי אין אלו 'נישואי עבירה' לאחר שהמערער קיבל את ההיתר של הרב [א'], ואין לו זכות לטעון כך להפסידה מזכויותיה הכוללות את הכתובה.

עוד טענה שבית הדין התייחס לטענות הבגידה והאלימות וכפי שנימק בית הדין בדעת הרוב, שהמערער לא הוכיח טענת בגידה והאלימות הייתה בעיקר מצידו, וכי המערער אכן השתמש בסמים קשים, כולל קוקאין, והיא ניסתה לסייע בידו להיגמל מכך.

עוד טענה שהיא לא עזבה את הבית אלא שניהם עזבו לאחר שהמערער עצמו פנה למשכירי הדירה לסיים את השכירות וכך נאלצה לעזוב את הדירה. לעניין זה הציגה בכתב התשובה הודעות 'וואטסאפ' ששלחה המשכירה אליה שהמערער מעוניין בסיום השכירות. לדבריה הייתה הסכמה בין הצדדים שינסו דרך חדשה אם ייגמל מהשימוש בסמים ואכן היא סייעה בידו כאמור לעיל.

עוד טענה שעזיבת הבית לא הייתה הגורם לפירוק מערכת הנישואין, שכן הדבר היה בהסכמה, אלא שהאלימות הפיזית שנהג בה והשימוש בסמים הם שיצרו אצלה מצב בלתי־נסבל לחיים משותפים. המשיבה צירפה כתבי אישום משנת 2017, כחצי שנה לאחר נישואי הצדדים, וכן משנת 2018 עד סוף השנה, עזיבת הבית הייתה כחצי שנה לאחר מכן. המשיבה ציינה שהמערער הודה בפני חוקר המשטרה, הוגש נגדו כתב אישום ונחתמה עימו עסקת טיעון.

לסיכום: המשיבה דורשת לדחות את הערעור על הסף ולחייב את המערער בהוצאות משפט כבדות שנגרמו לה עקב הערעור.

הכרעת בית הדין

לאחר שבית הדין שמע את טיעוני הצדדים ועיין בחומר הרב שבתיקים, ובכלל זה הנספחים שצורפו, עמדת בית הדין שיש לדחות את הערעור ומן הראוי היה לדחותו על הסף.

ולהלן נימוקינו.

באשר לטענת המערער על הטעיית המשיבה אותו כביכול על ידי הרב [א']

טענה זו נדחית בשתי ידיים: המערער ידע גם ידע שהמשיבה גרושה אלא שעקב חייהם המשותפים קודם לכן טרח לחפש רב ש'יתיר' לו את נישואיו אליה.

בית הדין הגיע למסקנה זו מהעובדה הפשוטה שהמערער נישא שלוש פעמים קודם לנישואין עם המשיבה, ובכל נישואיו הקודמים ידע שיש צורך לעשותם בצורה ממוסדת ומסודרת ברבנות. וכך הטענה על הטעייתו – אין לה ממש.

באשר לטענה שאלו הם נישואי עבירה שהמשיבה מפסידה זכויותיה

גם טענה זו נדחית על הסף שכן ממה נפשך הוא חייב בכתובה, שהרי אם כדין קיבל היתר מהרב [א'] להינשא מהנימוק שהמשיבה לא גרושה, עקב טעות בקידושין הקודמים שלה, אזי ודאי שהתחייבותו לשלם לה כתובה ברורה ואין עליה חולק, שכן אין כאן כלל נישואי איסור, ואם כפי שהוא טוען הטעהו הרב [א'] – אין לו להלין אלא על עצמו שפנה אליו ולא פנה לרבנות להינשא כדת משה וישראל למרות ידיעתו שהמשיבה גרושה.

גם טענתו שאכפת לו מאיסור כהן לגרושה [ומכאן שנישואיו והתחייבותו הם 'טעות'] היא טענה שקרית, שהרי חי ככהן עם גרושה לפני הנישואין ולפני שקיבל 'היתר', ואיסור כהן לגרושה הוא אף ללא נישואין, אם כי לדעת הכסף משנה בנישואין – האיסור חמור יותר.

זאת ועוד: גם אם נאמר שהמדובר בנישואי איסור לאו של כהן לגרושה הרי המשיבה אינה מפסידה כתובה כמבואר בפוסקים – עיין רמב"ם (פרק כד מהלכות אישות הלכה ג) וטור ושולחן ערוך (אבן העזר סימן קטז סעיף א) שב'הכיר בה' חייב גם בעיקר כתובה וב'לא הכיר' בה חייב רק תוספת, ובנדון דידן הרי המערער 'הכיר בה' ולכן ממה נפשך הוא חייב בכל הכתובה. ועיין שם בטעמי הדין.

נמצא אפוא שהמערער בחר להזיק עצמו בהחלטתו להינשא ובהתחייבותו בכתובה בדרך עקלקלה זו והוא אחראי למעשיו הנלוזים.

ואם מטעם 'שלא יהיה חוטא נשכר' – הלוא בנידון דידן החוטאים הם הן האיש והן האישה, ומהיכי תיתי לקנוס את האשה ולאבד זכותה ולהרוויח לאיש, שלא יקיים את חובתו והתחייבותו, (ועיין תוספות כתובות יא, א ד"ה אביי).

באשר לטענה שבית הדין לא התייחס לטענת האלימות של המשיבה כנגד המערער ולטענת הבגידה

טענה זו אינה נכונה שכן בית הדין האזורי בנימוקי דעת הרוב ציין זאת בנימוקיו, ונצטט קטע מהם:

הודתה האישה כי פעם אחת נהגה באלימות כלפי בעלה בחודשים הראשונים לנישואין, אולם אמרה שהיא התחרטה ומתחרטת על כך, וגם זה עשתה בראשית הנישואין מהתסכול להיכן נפלה, לחיק בעל המשתמש בסמים קשים מסוג "קוקאין".

לענין טענתו על קשריה האסורים הכחישה היא את דבריו מכול וכול, אמרה שלא היה לה קשר אסור עם אף אדם ואף לא היתה יצאת מסיבות בשעות הלילה כדברי הגרוש, הכל מוכחש באופן גורף, לדבריה "לא היה ולא נברא", וטענה "אם הייתי יוצאת למסיבות, כדבריו, אם כן איפה היה נמצא הבן הקטן?"

כלומר: בית הדין בנימוקיו התייחס גם לטענת האלימות וגם לטענת הבגידה, בית הדין התרשם מהכחשתה והאמין לה בטענה זו.

זאת ועוד: במהלך הדיון התברר שגם בית המשפט דחה את טענת המערער על אלימותה כלפיו והמשיבה צירפה מסמך בעניין זה.

באשר לטענתו ששגה בית הדין שקיבל את טענתה שהוא משתמש בסמים קשים

בית הדין הגדול אינו מתערב בנתונים עובדתיים שבית הדין התרשם מהם בהתאם לחומר המונח לפניו.

באשר לטענה שהמשיבה עזבה את הבית בשנת 2018, שנתיים לפני התביעה לגירושין

גם טענה זו אינה מתקבלת משני טעמים: א. המשיבה מכחישה זאת בכל תוקף ומצרפת קטעי 'וואטסאפ' שמהם ראה בית הדין בבירור שהצדדים עזבו יחד; ב. העזיבה נעשתה לבקשת המערער שביקש ממשכיר הדירה להפסיק את השכירות כפי שרואים מהודעות המשכיר.

ובאשר להפנייתו לנימוקי דעת המיעוט שקיבלה את גרסתו באשר לעזיבת הבית ולטענה שהואיל ולפנינו ספק עובדתי, אזי המשיבה הפסידה כתובתה או לכל הפחות יש לפשר, כמבואר בפסקי דין – ולעניין זה ציין לפסק דין שאחד מחברי ההרכב חתום עליו: גם טענה זו אין בה ממש שכן בית הדין דנן חזה בהודעות ה'וואטסאפ' שהאמת כדברי המשיבה ובסתירה גמורה לטענתו, ולפיכך בית הדין דוחה טענה זו.

זאת ועוד: מפסק הדין שהפנה אליו המערער בכתב הערעור ציטט הוא בטעות מדעת המיעוט בעוד דעת הרוב בפסק דין זה אינה כן. והמעיין שם יראה שגם לדעת המיעוט אין דמיון למקרה דנן.

גם טענתו שיש לפשר במקום ספק נדחית, שכן לבית הדין דנן אין כל ספק לאחר התרשמות בית הדין מכנות טענות המשיבה. בית הדין גם אינו נוהג לפשר בסכומי כתובה נמוכים יחסית.

מכל הלין טעמי ונימוקי בית הדין דוחה את הערעור.

הוצאות משפט

בית הדין סבור שבנסיבות מקרה זה המערער נמצא סותר עובדות בטענות שהינן בגדר 'אין החי מכחיש את החי' ודברי המשיבה נמצאו כנים. לכן, וכן בשל התרשמותנו שבא כוח המערער טרח לחפש טענות חדשות מן הגורן והיקב, טענות שלא הועלו כלל בבית הדין האזורי ולא בכתב הערעור ונטענו בניגוד לתקנות הדיון (תקנה קלו), וכאמור לעיל אין בטענות אלו ממש – נמצא אפוא כי המדובר בערעור סרק. על פי כללי ההלכה שנפסקו בשולחן ערוך (חושן משפט סימן יד סעיף ה) ובנושאי כליו (שם) יש בזה כדי לחייבו בהוצאות משפט שנגרמו למשיבה.

מסקנות והוראות

לאור האמור פוסק בית הדין:

א.         הערעור נדחה בהיעדר עילות הלכתיות ובהיעדר תשתית ראייתית לטענות שהעלה.

ב.         על המערער לשלם למשיבה בעבור הוצאות המשפט 15,000 ש"ח שיועברו למשיבה מכספי הערובה שהפקיד בקופת בית הדין.

על המזכירות להעביר את הסכום הנ"ל למשיבה בהתאם לנהלים.

יתרת הסכום תשיב המזכירות למערער בהתאם לנהלים.

ג.          בית הדין מורה על סגירת התיק.

ניתן ביום ט"ו בכסלו תשפ"ה (16.12.2024).

הרב דוד יוסף – נשיא                      הרב שלמה שפירא                           הרב מימון נהרי

עותק זה עשוי להכיל שינויי ותיקוני עריכה