פסק דין

בפנינו ערעור האשה על החלטת בית הדין האזורי תל אביב, מיום כ"ד בחשון תשפ"ה (25/11/2024) בתיק 1430474/2, שקבע שאף שהצדדים חייבים להתגרש, מכיוון שהם מתגוררים בבית אחד, בבית הרשום על שם אם האשה, אין אפשרות הלכתית לסידור גט פיטורין.

בהחלטת בית הדין נקבע עוד, שמכיוון שההליכים לגבי הבעלות וזכויות בעלי הדין שבפנינו בו, בתביעת הבעל נגד אם האשה מתנהלים בבית המשפט, כשלבית הדין אין סמכות לדון בתביעה שכזו, בית הדין לא יוציא צו המורה לאחד הצדדים לפנות את הבית כתנאי לסידור גט, ורק כשעניין זה יוכרע בבית המשפט או שאחד הצדדים יעזוב את הבית, ייקבע מועד לסידור גט.

האשה דורשת להורות לבעל לפנות את בית אימה, כדי שיתאפשר סידור גט. מנגד הבעל טוען שאם האשה רוצה שיסודר גט עליה לעזוב את הבית, כפי שכתבה אימה, שהיא מוכנה לעזוב את הבית מרצון. לדבריו יש לו זכויות ממוניות בבית, ואף הגיש תביעה כנגד האם בבית המשפט, משכך אין הוא רוצה ואין רשות לפנותו מהבית, שלדבריו, הוא שלו.

הצדדים השמיעו טיעוניהם בעניין זה בדיון שנקבע בערעורו של הבעל לביטול צו עיכוב היציאה כנגדו, ואף סיכמו את הדברים. פסק הדין בערעור על צו עיכוב היציאה מן הארץ יינתן בנפרד מפסק דין זה. עם זאת בנסיבות העניין בית הדין רשאי וחייב לדעתנו לתת החלטתו בהקדם למרות שלא יוחד לעניין זה דיון נפרד, ובפרט כאשר בהחלטה מיום י"א בכסלו התשפ"ה (12/12/2024) נאמר כי "יש להניח כי גם נושא הגירושין והיציאה מהבית יעלה בצורה כזאת או אחרת בדיון, ויואילו הצדדים להגיע שכשהם מוכנים לדיון גם בעניין זה".

נקדים תחילה את העובדות הנוגעות לערעור זה.

הצדדים נישאו זל"ז כדמו"י בשנת 1993 ולהם שני ילדים בגירים.

הצדדים גרו אחרי הנישואין בבית שהיה שייך לאם האשה בהרצליה, בית הרשום על שמה גם כיום. לאחר זמן עברו לארסוף, השכירו דירה זו השתמשו בדמי השכירות למימון שכירות דירתם, ובשנת 2016 חזרו להתגורר בדירה זו.

מהאמור בכתב תביעת האשה לגירושין, מערכת היחסים ביניהם הייתה קשה כל השנים, למן הנישואין. משנת 2013 חלתה ושקעה בדיכאון, לדבריה הבעל התעלל בה כל שנות נישואיהם וביתר שאת לאחר שחלתה. הבעל בכתב תביעתו (שהוגש ראשונה), מודה שמערכת היחסים ביניהם לא הייתה תקינה בנישואין מראשיתם, אך תולה הדברים בהתנהגות והתנהלות האשה. אין חולק שמשנת 2016 (אז עזבו את ארסוף וחזרו להרצליה) במשך 7 שנים, לא היו בין הצדדים חיי אישות. לדברי הבעל האשה זינתה תחתיו החל משנת 2015 עם ע. א ולדבריו מזנה עמו גם כיום. האשה מכחישה טענתו. אך שני הצדדים רצו ורוצים בגירושין, ושניהם הגישו תביעות גירושין.

בחודש פברואר 2023 החליטו הצדדים להתגרש, ופנו למגשרת לצורך מו"מ לעריכת הסכם גירושין, בשלב מסוים עזבה האשה את הבית, וחזרה לאחר מספר חודשים. גם על נסיבות העזיבה נחלקו הצדדים, דבר זה לא בורר ובסופו של דבר אינו משליך לעניינינו. אחרי שנפתח תיק יישוב סכסוך, ביקשו הצדדים הארכה לצורך מיצויו, אך לבסוף ההליך נגמר ללא הסכמות. גם לגבי מה שהיה במו"מ נחלקו הצדדים, אך גם זה אינו מעניינו של פסק דין זה.

בעקבות הסכסוך והסכמת הצדדים להתגרש, פנתה אם האשה לבעל וביקשה מהבעל לעזוב את הבית השייך לה. מאחר והדירה היא בבעלותה, הבעל והאשה דרים בה כברי רשות בלבד, ואין היא רוצה להמשיך לתת להם רשותה. הבעל סירב לעזוב את הדירה.

ביום 2/7/23 הגיש הבעל בקשה ליישוב סכסוך.

לאחר מספר ימים ועקב סירובו של הבעל לעזוב הגישה אם האשה תביעה כנגדו לסילוק יד ותשלום דמי שימוש. כראיה לתביעתה הגישה את הרישום בטאבו ואת חוזה שכירות שנחתם בין האם ובני הזוג בשנת 2016, חוזה למשך 3 שנים, בתמורה ל-1 ₪ לחודש. בכתב תביעתה כתבה שהתביעה מוגשת כנגד הבעל בלבד מכיוון שהאשה – בתה, מוכנה לפנות את הדירה.

מנגד הגיש הבעל תביעה נגדית לבית המשפט כנגד האם. לדבריו הדירה שייכת לו ולאשתו. בכתב תביעתו כתב שהורי האשה הבטיחו לו ולאשתו לתת דירה זו במתנה, כשם שנתנו דירות לבנותיהן האחרות. לדבריו לאורך כל השנים הצדדים נהגו בבית מנהג בעלים, השקיעו כספים רבים בשיפוצו מספר פעמים במשך שנות נישואיהם, על סמך הבטחה זו, ומתוך ידיעה שהדירה דירתם. לדבריו, הרישום שלא שונה אינו מורה על בעלות האם. הבעל ביקש מבית המשפט לקבוע שהדירה שייכת לו ולאשה ולרשום הדירה על שמם, לחילופין לקבוע שמתן הרשות הוא בלתי הדיר, אין לפנותו מהדירה ואין לחייבו בדמי שימוש. לחילופי חילופין לקבוע לו פיצויים גבוהים בגין ההשקעות שהשקיע בדירה במשך השנים.

במקביל ביקש להטיל עיקול זמני על מחצית הזכויות הרשומות ע"ש האם, כדי שלא תמכור את הדירה ושוב לא יוכל לממש זכויותיו, אם יזכה בתביעתו. בית המשפט נענה לבקשתו והוציא ביום 27/8/23 צו עיקול זמני ברישום, על מחצית זכויות האם בדירה.

האם הגישה בקשה לביטול העיקול, אך בית המשפט בהחלטתו מיום 7/11/24 דחה בקשתה, בסעיף 9 להחלטת בית המשפט נאמר:

"יכול ויהיה על המבקש לעבור משוכות משמעותיות על מנת לזכות בתביעתו. אולם ולצד זאת, לא ניתן לומר כי התביעה משוללת יסוד. לטעמי, על אף הקשיים, עומדת הבקשה בדרישת קיומן של ראיות מהימנות לכאורה בקיומה של עילת התובענה, אף אם דרישה זו אינה מתקיימת על הצד הגבוה".

בהמשך ההחלטה נכתב שיש מקום להטלת עיקול, גם בתביעה לסעד הצהרתי, ובפרט שהתובע ביקש כסעד חילופי, את תשלום שווי זכויותיו בנכס.

בין כך ובין כך הצו הוא עיקול על זכויות האם ברישום, ואין הוא מורה ומשליך לעת עתה דבר, הן על זכויות הבעל בנכס הן לעניין בעלות, והן לעניין זכות המגורים.

בפרשת התביעות שבין הבעל לאם האשה, ידון בית המשפט, ואין לנו סמכות לדון בעניין זה, ומשכך אין מקום גם שנביע דעתנו בפרשה זו.

ביום ט"ז בכסלו תשפ"ד (29/11/2023) פתח המערער תיק תביעה לגירושין, ובה כרך ענייני הרכוש, הבעל כלל בכלל הרכוש המשותף את הדירה בהרצליה, ותבע פירוק שיתוף בדירה זו. כאמור, לטענתו הדירה שייכת לצדדים בגין הבטחה שהובטחה להם ע"י אם האשה ובגין השקעות שהשקיעו בבית במשך השנים.

האשה ביקשה לקבוע מועד לדיון ולסידור גט, הבעל התנגד לסידור גט, מכיוון שהצדדים גרים תחת קורת גג אחת ואין אפשרות לסדרו. בקשות האשה הוגשו מספר פעמים והבעל חזר על טיעונו, וסירב לקביעת מועד לסג"פ, מהטעם הנזכר. בית הדין נענה לבקשת הבעל, מכיוון שבמצב הנתון אין אפשרות לסדר ג"פ.

ביום ט' בתמוז תשפ"ד (15/07/2024) פתחה גם האשה תביעת גירושין, לה כרכה ענייני הרכוש, בכתב תביעתה כתבה שהדירה שייכת לאימה ולצדדים אין זכויות בדירה. בכתב תביעתה דרשה להורות לבעל לעזוב את בית אימה, בכדי שיהיה ניתן לסדר ג"פ.

ביום כ"ד בחשון תשפ"ה (25/11/2024) הופיעו שני הצדדים בבית הדין שני הצדדים הביעו רצונם להתגרש, שני הצדדים העלו טיעוניהם לסיבת הגירושין. בית הדין לא דן בטיעונים, מפני שלא היה כל צורך, שהרי שניהם אינם רוצים זה בזו. ובוודאי לטענת הבעל שהאשה זינתה, הרי הם גם אסורים זה על זו, ולדעת הרמב"ם אף כופין בזינתה (אם כי כאן ישנה הכחשת האשה ובוודאי שאין הודאה, וכן לדעת התוס' בזבחים ב, ב בכה"ג אין כופין, ועיין בתשובה בסוף ספר דו"ח ואכ"מ). אך נקודת המחלוקת היא הפרדת המגורים. הבעל טען שיש לו זכויות בבית דבר הנידון בבית המשפט ולכן אין הוא חייב ואין הוא רוצה לעזוב. הבעל טען שעל האשה לעזוב.

וז"ל חלק מהפרוטוקול הנצרך לעניינינו:

ב"כ האיש: הטענה היא שהבית של שניהם. אם הבית לא שייך לה למה היא גרה בו?

בית המשפט למשפחה קבע שיש עילה, הוטל עיקול על חלקו של הבית. האם בקשה לבטל את העיקול, ודחו לה את הבקשה. יש לו עילת תביעה. שימחקו את שתי התביעות.

בית הדין: הבית שייך לאמא שלה. אסור לה לגור שם?

ב"כ האיש: בסעיף 5 אמא שלה כותבת שדרשנו שיעזבו את הבית והיא אומרת שהיא הסכימה.

ב"כ האיש: שתגיד מה הסטאטוס לגבי הבית.

ב"כ האיש: האישה לא טוענת שיש זכויות.

בית הדין: הוא צריך להישאר בבית של אמא שלה? יש לו עילת תביעה ועיקול לטובתו.

ב"כ האיש: שתגיד מה עמדתה לבית.

ב"כ האיש: הוא רוצה להתגרש, רק שהיא תעזוב את הבית. אמא שלה כותבת שהם צריכים לעזוב.

בית הדין: אמא שלה לא הוציאה צו פינוי.

בית הדין: אז גם לדברייך חצי מהבית שייך לה, אז וודאי היא יכולה להישאר שם או מכוח שזה חצי שלה או של אמה.

בסופו של הדיון ניתנה ההחלטה כדלהלן:

לאחר שמיעת טענות וטיעוני הצדדים ובאי כוחם מוחלט כדלהלן:

1.       הצדדים יתגרשו זה מזה כהסכמתם. הגט יסודר לאחר שהצדדים יפרידו מגוריהם כמתחייב על פי דין.

2.       בשים לב שהבית בו מתגוררים הצדדים אינו מצוי בבעלותם ושמתנהלים הליכים משפטיים בעניינו בבית המשפט לענייני משפחה, אין מקום שבית הדין ייתן הוראה בעניין מגורי או פינוי מי מהצדדים מהבית.

זוהי ההחלטה המעורערת בפנינו.

האיש בתגובתו כותב תחילה שמכיוון שההחלטה היא החלטת ביניים, היה נצרך להגיש בר"ע תחילה, לקבל הסכמת בית הדין, ולאחר מכן להגיש את כתבי הטענות. אכן פרוצדורלית האיש צודק, אומנם עצם העובדה שהבקשה לרשות ערעור הוגשה לתגובתו ולא נדחתה על הסף, מורה שהיה מקום לשקול אישור הגשת הערעור. מכיוון שערעורי שני הצדדים משיקים וכבר נקבע מועד לדון בערעורו של הבעל, אין זה הגיוני להאריך הדרך ולקבוע דיון נוסף, וחובתנו לחוס על זמנו של בית הדין ועל זמנם של הצדדים. אחרי שהצדדים הביעו דעתם בהרחבה הנדרשת בין בכתבי הטענות ובין בדבריהם בבית הדין האזורי ובפנינו. העלאת הנושא בדיון, מורה שדעתנו הייתה לשקול בחיוב היענות לבקשה זו. מכיוון שמצב זה של עיגון בפועל, מצריך התייחסות ואין היגיון שלא להיענות לבקשה, כדי לתת מזור למצב הלא-סביר ששני הצדדים מעוגנים, וכפי שהכרענו בערעורו של הבעל, הלה מעוכב יציאה מהארץ. לפיכך אנו מאשרים הגשת הבר"ע, ובנסיבות העניין אחרי ששמענו טיעוני הצדדים בין בדיון, בין בכתבי הטענות ובחומר שבתיק, חובתנו להוציא הכרעתנו.

נקדים ונאמר, דברי ב"כ האיש בדיון בבית דין קמא ובפנינו לגבי חובת האשה לעזוב בגין הסכמתה לפנות את הבית, כאמור בכתב התביעה של האם כנגדו, הינם דברים חסרי טעם וחסרי היגיון וכפי שרמז בית דין קמא בדבריו, בפרוטוקול הדיון. ונסביר דברים האמורים להיות מושכל ראשון לאדם הסביר. אין חולק שהדירה שייכת או עכ"פ הייתה שייכת לאם האשה. האם נתנה לצדדים זכות השימוש בדירה, כשעל מהות הנתינה נחלקו האם והאשה מחד גיסא והבעל מאידך גיסא. האם והאשה טוענות שניתנה לשימושם כל עוד האם מרשה זאת, לעומתם טוען הבעל שהייתה הבטחה למתנה גמורה, הבטחה ולא נעשתה נתינה בפועל, כפי החוק והמנהג, באמצעות רישום. לדבריו, הדירה שייכת לשני הצדדים מנימוקים שייפסקו ע"י מי שמוסמך לפסוק בסוגיה זו. בכל מקרה אין חולק שכל נתינה שניתנה, עיקרה הרצון של האם להקל ולעזור לביתה, ואגב כך לתת גם לבעל ביתה, ולא יעלה על הדעת, שלבעל יהיו זכויות כלשהן מעבר לזכויות הבת שהרי מכוחה הייתה הנתינה.

והנה אם נקבל טענתו. הרי הייתה נתינה גמורה לשני הצדדים בשווה, ולכן הוא תובע לערוך פירוק שיתוף, ולא יעלה על הדעת שזכויותיו עדיפות מזכות הבת. משכך אם לו יש חלק בדירה ודאי שלאשה יש בה חלק, ומניין עזות הפנים לומר לבת תעזבי את הדירה, שאף לשיטתי מחציתה שלך. דא עקא האשה אומרת, מעולם לא ניתנה לנו הדירה, אמי עשתה עמנו טובה במשך שלושים שנה במה שאִפְשרה לנו בחלק מהזמן להתגורר בדירה, וגם כשנאלצנו לעבור למקום אחר עשתה עמנו טובה להשכיר הדירה ולהשתמש בדמי השכירות לצורכנו. ומעתה איך אעשה הרעה הזאת להשיב רעה תחת טובה ויתקיים בי האמור במשלי יז ינ "משיב רעה תחת טובה לא תמוש רעה מביתו". ולכן אם האם מבקשת ממני לעזוב אעזוב הדירה. אך אין כוונתה לעזוב את הדירה ולהשאירה בידי הבעל, שמבחינתה הוא גזלן. אכן טענת הבעל היא שהדירה ניתנה לו במתנה, ואין הוא צריך להשיב מה שניתן לו וידועים דברי הריב"ש סימן שא שהביא מדברי העיטור, שהנותן מתנה לאוהבו ונעשה שונאו אין חייב להחזיר לו, ומה שנתן נתן. ואף כאן לטענתו, האם נתנה לו כשהיו אוהבים והיה בעל ביתה וחי עימה בשלום, ומשכך אף אם נעשו שונאים המתנה לא תיבטל.

אכן עיקר הראיה שהביא שעל האשה לעזוב את הבית על פי האמור בכתב התביעה של האם אינו ראיה כלל. האם ביקשה מהבעל שיעזוב את הדירה השייכת לה, מפני שאין היא רוצה לתת לו רשות יותר, שהרי כל הרשות היא מפני שהוא בעל ביתה ומשרוצה להתגרש, אין היא רוצה לתת לו שוב רשות. ואם כשיטתה, מי יכול להכריחה לתת רשות. והנה באותה תקופה שבה התגלע הסכסוך, האשה עזבה את הבית (ואולי כדי שיקל על האם לגרש את הבעל מהדירה כשבתה לא מתגוררת בה), בפועל הבעל סירב להתפנות, ולכן הוכרחה להגיש תביעה לסילוק ידו מהדירה. האם כותבת שמאחר שהבת מסכימה להסתלק, אין היא צריכה להגיש תביעה לסילוק יד כנגדה. מסתבר מאוד שאם היו שניהם מסתלקים, האם הייתה נותנת רשות לבתה להתגורר בדירה גם עתה, שאם עזרה לה בהיותה נשואה אין סיבה שלא תעזור לה אחרי גירושיה. בין כך ובין כך הסכמתה העקרונית של הבת להיענות לתביעת אימה, ודאי אינה מפקיעה זכויותיה, ובוודאי שאינה מחייבת אותה להתפנות מהדירה כשהבעל מחזיק בה נגד רצון האם, ואדעתא דהכי לא הסכימה להתפנות, ולהשאיר הדירה לשליטת הבעל כנגד רצון אימה.

ועיין בשו"ת תרומת הדשן סימן שי"ז במי שזן חתנו ובתו מעבר לזמן שהתחייב לזונם, ונפלה קטטה ביניהם ודורש שיחזיר לו מה שנתן מעבר למה שהתחייב. ואותו אדם היה רגיל לזון את שאר חתניו מעבר למה שהתחייב להם. ופסק שמה שנתן לחתנו צריך להחזיר ומה שנתן לבתו פטור מלהחזיר. ונפסק ברמ"א חו"מ סי רמ"ו סי"ז ועיין במפרשי השו"ע ואכ"מ.

מעתה עלינו להכריע בעיקר תביעתה בערעור לחייב את הבעל לעזוב את הדירה כדי שיהיה ניתן לסדר ג"פ.

והנה זה ברור ששני הצדדים אינם רוצים זה בזו ומואסים זה בזו. הצדדים החליטו להתגרש לפני למעלה משנתיים, שניהם הגישו תביעת גירושין ושניהם עומדים בתביעתם, הבעל הסכים למחוק תביעתו, מפני שלא רוצה לעזוב את הדירה, אך עדיין רוצה להתגרש ודורש שהאשה תעזוב. לכשנעיין בדברים, הסכסוך הוא במלוא עוצמתו למעלה מעשר שנים, והצדדים אינם מקיימים חיי אישות. ובנוסף לכך לטענת הבעל, האשה מזנה ואסורה עליו.

מעתה ידועים דברי רבינו ירוחם במישרים נכ"ג ח"ח שכתב ז"ל:

וכתב מורי ה"ר אברהם בן אשמעאל כי נראה לו שאשה שאמרה לא בעינא ליה יתן לי גט וכתובה, והוא אומר אנא נמי לא בעינא לך אבל איני רוצה ליתן גט, מסתברא דאין דנין אותה במורדת להפסידה כלום מעיקר כתובה ונדוניא, אלא מיהו משהינן לה תריסר ירחי אגיטא דילמא הדרי בהו, לאחר שנה כופין אותו לגרש והפסידה תוספת וכל מה דיהיב לה מדיליה, דאדעתא למישקל ולמיפק לא יהיב לה.

משכך בנידון דידן ששני הצדדים אינם רוצים זה בזו לדעת רבנו ירוחם כופין את הבעל להתגרש, ובגדרי הכפייה דנו בפדרי"ם ואף אנחנו הארכנו בזה, ועכ"פ מכיוון ששני הצדדים רוצים להתגרש, הם גם חייבים לעשות זאת, ולא שמעינן למי שאומר איני רוצה לתת גט, ואף אם מצהיר שרוצה לתת גט, אלא מתנה תנאים לנתינת הגט, אין שומעים לו.

ועיין עוד במה שכתב הגאון ר' חיים פאלאג'י בספרו חיים ושלום ח"ב ס' קי"ב וז"ל:

"בדרך כלל אני אומר, כל שנראה לבית דין שזמן רב נפרדים ואין להם תקנה, אדרבא צריך השתדלות הרבה להפרידם זה מזה ולתת גט, כדי שלא יהיו חוטאים חטאים רבים וכו' וידעו נאמנה כי כל הבא לעכב מלתת גט בענין זה כדי להנקם זה מזה מחמת קנאה ושנאה ותחרות וכו' שלא לשם שמים גם בזה לא בחר ה' ויש עונש מן השמים וכו', והנני נותן קצבה וזמן לדבר באם יארע איזה מחלוקת בין איש לאשתו וכבר נלאו מתווכי השלום ואין להם תקנה ימתינו עד זמן ח"י חדשים, ואם בינם לשמים נראה לבית דין שאין תקנה לשום שלום ביניהם, יפרידו הזיווג ולכופם לתת גט עד שיאמרו רוצה אני.".

מבואר מדבריו שהיכא שנראה לבית הדין שאין סיכויים לשלום־בית, והמניעה לגירושין אינה מחמת שצד אחד רוצה בחברו אלא מסיבה צדדית, חובה על בית הדין להשתדל שיתגרשו זה מזו. כלשונו: כי כל הבא לעכב מלתת גט בענין זה כדי להנקם זה מזה מחמת קנאה ושנאה ותחרות וכו' שלא לשם שמים גם בזה לא בחר ה' ויש עונש מן השמים וכו' ומבואר עוד מדבריו שהצד המעכב את הגירושין חוטא ועתיד ליתן את הדין על שגורם לצד השני לחטוא מחמת הפירוד ביניהם, וביאור הדברים דבשלמא כשהוא מעוניין בהמשך הנישואין ואין סיבה לחייב בגירושין הוא נוהג כדין, אך היכא שהוא בעצמו אינו מעוניין בעצם הנישואין ורק מסיבה צדדית אינו מסכים לג"פ, מיקרי מחטיא את חברו. והנה כבר ביארתי דבריו בפסקי דין רבים. כמו כן הבהרתי שלעניין הלכה למעשה אין לכפות גירושין אם הצד השני מתנגד והבאנו דברי הדברי מלכיאל שחולק עליו, שאם אחד הצדדים אינו רוצה בגירושין, הפרוד כשלעצמו אינה עילה לחייב. אכן בד"א כשאחד רוצה להתגרש והשני מתנגד, אך במקרה ששניהם רוצים בגירושין כולי עלמא מודו שמחייבים אותו להתגרש.

ומעתה בנידון דידן שהצדדים נפרדים הרבה למעלה מי"ח חודש, הצדדים שונאים זה את זו ורוצים להתגרש, ודאי יש לחייב את המסרב לעשות כן.

ויש לומר שמלבד נימוק זה יש סיבה לחייב את הבעל בגלל טענתו שהאשה אסורה עליו, וכן יש לחייב מטעם מאיס עלי וכדברי התשב"ץ בח"ב ס"ח, ואכמ"ל.

לאור האמור הצדדים חייבים להתגרש. מעתה אם בית דין פוסק שחובה על הצדדים להתגרש ואף אם רק ממליץ על גירושין. חובה על בית הדין לפעול למימוש פסק דינו, ואין הוא יכול לדחות הדברים, עד שיתרצו הצדדים, דחובת בית הדין לדון שיש בה מצות עשה של בצדק תשפוט עמיתך עיין הגהות אשרי ריש סנהדרין, הוא הדין אכיפת פסק הדין הויא בכל מצוות עשה זו. והנה אין אנו מדברים מדין כפייה על הגט, שבזה נצרכים תנאים שונים, שלא ברור אם התקיימו בנידון דידן, אך במקרה שלנו מדובר בשני צדדים שרוצים ומסכימים לפסק דינו, ואין כפייה על הגירושין, חובת בית הדין היא לערוך את הגירושין על פי ההלכה, ואם יש מי שאומר אני מוכן לתת גט, אך אעשה כן כפי הבנתי ובתנאי לא נשמע לו וחובה עלינו לאכוף עליו באמצעים שבידינו לכפות ציות לפסק דיננו. בין על פי חוק בתי דין דתיים (כפיית ציות ודרכי דיון) תשט"ז–1956 ובין על פי חוק בתי דין רבניים (קיום פסקי דין של גירושין) התשנ"ה–1995. ונבהיר הדברים.

סמכות בית הדין הינה לדון בתביעת גירושין לקבל התביעה ולערוך את הגירושין כדין, אף אם בית הדין פסק שעל הצדדים להתגרש, במידת חיוב תהא אשר תהא, בית הדין לא סיים את מלאכתו עד לסידור הגט, ואין בית הדין קם מכיסאו עד שעשה את אשר מוטל עליו והעניין מבואר במקומות רבים, ונפק"מ לעניינים שונים.

סידור הגט צריך להיות כפי ההלכה. והנה ז"ל הרמב"ם בהלכות גירושין פרק א ה"א:

אין האשה מתגרשת אלא בכתב שיגיע לה וכתב זה הוא הנקרא גט, ועשרה דברים הן עיקר הגירושין מן התורה ואלו הן: שלא יגרש האיש אלא ברצונו, ושיגרש בכתב ולא בדבר אחר, ושיהיה ענין הכתב שגרשה והסירה מקניינו, ושיהיה עניינו דבר הכורת בינו לבינה, ושיהיה נכתב לשמה, ושלא יהיה מחוסר מעשה אחר כתיבתו אלא נתינתו לה, ושיתננו לה, ושיתננו לה בפני עדים, ושיתננו לה בתורת גירושין, ושיהיה הבעל או שלוחו הוא שנותנו לה, ושאר הדברים שבגט כגון הזמן וחתימת העדים וכיוצא בהן הכל מדברי סופרים.

ושם בה"ה:

זה שנ' בתורה ושלחה מביתו אין עניינו שלא יגמרו גירושיה עד שתצא מביתו אלא משיגיע הגט לידה גמרו גירושיה ואף על פי שעדיין היא בביתו כמו שיתבאר, לא נאמר ושלחה אלא שאם גירש ולא הוציאה מביתו הרי זה כמי שגירש והחזיר גרושתו לפיכך צריכה ממנו גט שני כמו שיתבאר.

הרי מבואר בדברי הרמב"ם שאם לא יצאה מביתו, הרי הגירושין אינם מועילים מדאורייתא ובביאור דבריו בה"ה כבר דנו האחרונים בביאור כוונתו, האם זהו חסרון בעצם הגירושין, או שהוו גירושין והרי הוא כמחזירה, ואם כן בעינן עדים לנישואין החדשים. וכבר הארכתי בזה במקום אחר בגדר הדבר, וביארתי שדין ושלחה מביתו הוא להתיר את היסוד הבסיסי של האישות הנובע מדיני ב"נ, ואכ"מ. ודין זה נפסק בשו"ע ס' קמ"ט. וכמו שהבהיר בית הדין שללא הפרדת מגורים בית הדין לא מסדר גט, יהא הטעם מה שיהא, או מפני שזה חסרון בגירושין הראשונים או מפני שצריכה גט נוסף.

ומעתה נחזי אנן אם בית הדין פסקו שעל הצדדים להתגרש והבעל אומר אני מסכים ורוצה להתגרש, אך הוא אומר אני רוצה לעשות זאת בצורה שאני רוצה, לא בפני עדים ואיני רוצה לתת לה את הגט שתבוא ותטלנו או שאינו רוצה לומר את הלשון הנצרך בעת נתינת הגט. והמצוי בבית הדין יודע שאלו מעשים בכל יום, שבעלים או נשים לא תמיד מוכנים להתייחס להוראות ההלכתיות של הדיינים. וכי נשמע להם, ועל כורחך חלק מחיוב בית הדין הוא לסדר גט כהלכה וכמו שבית הדין לא יסדר גט כשאין הבעל או שלוחו נותן גט, הוא הדין אם אין הם בנפרד אין מקום לסידור גט בכה"ג, וחובת בית הדין לאכוף קיום פסק דינו. ואין בדבר משום כפייה לגרש, שהרי רצון לגירושין קיים, אלא אכיפה לעשות הדברים כדין. מעתה חלק מחובת בית הדין הוא לדאוג שהצדדים יהיו בנפרד. ולהשתמש בסמכויות המוקנות לו כדי לקיים את תפקידו.

והנה סעיף 1 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין) תשי"ג 1953 קובע:

"עניני נישואין וגירושין של יהודים בישראל אזרחי המדינה או תושביה יהיו בשיפוטם היחודי של בתי דין רבניים".

ומשמעות הדבר שלא רק עצם הגירושין הם בסמכות בית הדין הרבני, אלא כל עניני הגירושין, הכוללים אף את הפרדת המגורים של הצדדים לשם סידור הגט. ואף החובה לדון בחיוב הכתובה שהיא חלק מענייני נישואין וגירושין היא בסמכות בית הדין ואין אדם יכול לומר אני מסכים שתדונו בגירושין ולא בכתובה שאף היא חלק מעניני הנישואין והגירושין. וסמכות זו של בית הדין הינה סמכות מכוח ענייני קידושין וגירושין ואינה תלויה בסמכותם לדון בענייני הרכוש. מפני שבית הדין חובתו לדון על עניין ההפרדה בין הצדדים, במנותק מעניין הרכוש, ואף אם עניין הרכוש לא בסמכותו וק"ו אם העניין בסמכותו.

כן נפסק אף בבג"ץ 2421/93, שם נרשם בין השאר כך ע"י השופט צבי טל –

לדעתי, יש להחזיר עטרה ליושנה כאמור בפסק הדין בענין ברוק. כאשר בני הזוג גרים בדירה אחת, וענייני הרכוש לא נכרכו בתביעת הגירושין שביניהם, יתכן שאין בית הדין מוסמך לדון בחלוקתה מבחינה קניינית, אבל הוא מוסמך ואינו יכול להימלט מלדון בהפרדת מגורי הזוג.

איש ואשה שהתגרשו, אסורים לדור אפילו בחצר אחת (שו"ע אבן העזר קי"ט ז'), ואין צריך לומר בדירה אחת. ואם אחר הגירושי לנה האשה עם הבעל בפונדק אחד, צריכה הימנו גט אחר (דעת בית הלל במשנה גטין פרק ח' משנה ד' וכן נפסק להלכה אבן העזר קמ"ט ב'). בני זוג שהתגרשו והם מוסיפים לגור בדירה אחת, לא הועילו איפוא כלום, לפי שהם זקוקים לגט אחר ואחריו לגט אחר ואין לדבר סוף עד שלא ייפרדו גם בקורת-הגג.

נמצא שבית דין המחייב צדדים להתגרש לא יהיה בדבריו כלום עד שתובטח הפרדת המגורים של בני הזוג לפני הגירושין. ענין זה של הפרדת המגורים כרוך בקשר אמיץ וחזק מעצם טיבו וטבעו בתביעת הגירושין. וזו השאלה האמיתית העומדת בפני בית הדין אשר דירת המגורים היא משותפת, ולא הצד הרכושי וחלוקתו (אלא אם כן נכרך הצד הרכושי גם הוא על ידי בעל הדין). שאלה זו של כרך ענייני הרכוש בבית הדין, כפי שנאמר בפסק הדין בענין ברוק.

אכן, כאשר בעיית ההפרדה אינה רלבנטית, כגון, שקיים פתרון הפרדה מוסכם או אם בני הזוג ממילא אינם גרים יחד, כי אז חלוקת דירת המגורים לא תעמוד בפני בית הדין, ואם חלוקת הרכוש לא נכרכה בתביעה, ככל הנראה הדירה לא תהיה בסמכותו.

אבל כאשר שאלת ההפרדה רלבנטית, אין בית הדין יכול שלא לדון ב"עתיד מגוריהם" וליצור פתרון להפרדת מגורים באופן היותר הולם וצודק, עוד לפני ביצוע הגירושין, שאם לא כן ייעצר ההליך שבפני בית הדין בלי אפשרות לסיימו. הדבר בולט ביתר שאת ויתר עז כשדירת המגורים אינה בבעלות משותפת, אלא, כבמקרה זה, בשכירות מוגנת.

מעתה נחזי אנן. הנה הן הבעל והן האשה כרכו ענייני הרכוש בתביעת הגירושין, אלא שנחלקו מהו היקפו של הרכוש לדעת הבעל אף הדירה בהרצליה בה הם חיים מצויה בכלל הרכוש. אך לדעת האשה הדירה אינה רכושם אלא רכוש אימה. והנה על הצד שיקבע שהדירה היא אכן חלק מרכושם, סמכותנו היא לדון בחלוקתה, במקרה שכזה היה עלינו לפסוק, מי מן הצדדים יישאר בדירה ומי יעזוב, עד למכירתה או קנייתה ע"י אחד מהם. ומרגע העזיבה ואילך ואחרי הגירושין, בית הדין יפסוק שעל הנשאר בדירה לשלם דמי שימוש. דא עקא עניין זה אם הדירה היא רכוש הצדדים או אינה רכושם תלוי בהכרעת בית המשפט בתביעת הבעל כנגד אם האשה. ומעתה כל עוד העניין לא התברר אין מקום לפסוק שהבעל ישלם דמי שימוש לאשה, ובוודאי לטענתה שהדירה של אימה, שאז יהיה חובה עליו לשלם דמי שימוש מלאים לאם, וכתביעתה בבית המשפט, אם יפסק שלבעל אין זכויות בדירה. אכן אם הבעל יעזוב את הדירה ולאחר זמן יפסק שמחצית הדירה שלו, בכה"ג נאמר למפרע שעל האשה יהיה לשלם לבעל דמי שימוש כשיפסק הדבר, אם יפסק. אך לעת עתה אין מקום לפסיקת דמי שימוש לבעל, על נכס שלא ברור שיש לו זכויות בעלות כלל.

והנה על פניו כל עוד לא הוכרע העניין הממוני של זכויות הבעל בדירה, אין מקום שנדון לא בפירוק שיתוף ולא בתשלום דמי שימוש, מכיוון דלעת עתה הוי "ביצה שלא נולדה". ולעניין זה צודק בית הדין שאין מקום להורות לבעל בעניינים רכושיים שאינם בסמכות בית הדין, היינו המחלוקת בין הבעל לאם האשה. עם זאת אף שלעניין החפצא, הבעלות על הדירה אין העניין בסמכותנו. על הגברא היינו עניין הפרדת המגורים כדי לבצע את הגירושין שהינם בליבת סמכותנו, חובתנו להכריע ואין אנו יכולים להשתמט ממתן הכרעה, אחרי שקבענו שהבעל חייב לגרש את אשתו. החלטה שכזו לא תפגע עקרונית בזכותו הממונית, שהרי לכשיתברר הדבר ויפסק בבית המשפט יקבל הבעל את זכויותיו הממוניות, אם ישנן כאלה, בין מאם האשה, אם יתברר שהדירה לא בבעלותה והיא מנעה ממנו לדור בה. בין מהאשה, שאם תמשיך לדור בה תשמש דמי שימוש לבעל בגין מגוריה וכפי שכתבנו.

אומנם עתה שמוטל עלינו להפריד מגורי הצדדים. אחרי שקבענו שהצדדים חייבים להתגרש והתנאי הוא הפרדת המגורים חובתנו לקבוע מי יעזוב ומי יישאר. והדברים מבוארים לכאורה בכתובות כח ע"א:

מי נדחה מפני מי? ת"ש, דתניא: היא נדחית מפניו, ואין הוא נדחה מפניה, ואם היתה חצר שלה – הוא נדחה מפניה. איבעיא להו: היתה חצר של שניהם, מהו? ת"ש: היא נדחית מפניו; במאי עסקינן? אילימא בחצר שלו, פשיטא! ואלא בחצר שלה, והתניא: אם היתה חצר שלה – הוא נדחה מפניה! אלא לאו כי האי גוונא. דלמא דאגיר מיגר. מאי הוי עלה? ת"ש: הנה ה' מטלטלך טלטלה גבר. ואמר רב: טלטולי דגברא קשין מדאיתתא.

מבואר שבדירה השייכת לאשה ונתנה לבעל זכות לגור בה, אין ספק שהבעל חייב לפנות את הדירה שאינה שייכת לו, אף שיכול לשבת בה מדין פירות נכסי מילוג בעת הנישואין, שברור שאינם שייכים לו עם הגירושין. והוא הדין איפכא אם הדירה של הבעל, ברור שעל האשה לפנות הדירה, אף שבעת הנישואין היה לה זכויות בה מדין חיובו במדור. אך במקרה שהדירה שייכת לשניהם או שהם שוכרים אותה ואין לאחגד מהם זכות בה יותר מרעהו, לגבי זה שנינו שהאשה חייבת לפנות משום דטלטולי דגברא קשים מדאיתתא, אך מבואר שזה מדובר דוקא בחצר של שניהם שזכותו לדחותה ולקנות חלקה או בשוכרים מאחר. דבזה אמרה הגמ' את הסברא שטלטולי גברא קשי מדאיתתא.

ועיין בראשונים ובאחרונים שם שהעירו, על דחיית הגמ' שיש לומר שבשניהם שוכרים האשה נדחית, ובבית של שניהם או שני בתים בחצר אחת לא תילף מינה, ויש סברא שהאיש יטלטל. וכתבו הראשונים שהיה מקום לחלק בין מקרה שיש לה קניין בגוף הדבר, שאז האיש לא עדיף ממנה להיכא שאין לאף אחד בעלות, עיין בראשונים שם. ועוד העירו על גוף סברת הגמ' שבמקום שיש ספק מי צריך להיטלטל אמרינן שטלטולא דגברא קשי מדאיתתא והאשה תיטלטל. והקשו האחרונים ממה ששנינו בב"מ קח, ב בדינא דבר מצרא שאם אשה קנתה לא נימא דינא דבר מצרא, ואמרו טעמא דכל כבודה בת מלך פנימה. ועיין מה שתירצו שאחרי שקנתה והוא בבעלותה שוב לא מסלקינן לה (ואף שבדינא דבר מצרא הוא מדין שליחות, וא"כ לכאורה קנתה בשליחותו של הבר מצרא, ויש להאריך בזה, ואכ"מ.

ועיין עוד בשער משפט סימן קעא ס"ק ד' בשותפות איש ואשה או בגירושין כשהם שותפים והאשה טוענת גוד או איגוד, דשמעינן לה וז"ל:

אומנם אם האשה טוענת גוד או אגוד והאיש אינו רוצה לקנות נראה לי ברור דשומעין להאשה, דלא מבטלינן זכותה משום דטלטולא דגברא קשה מדאיתתא. ואף בגרושה עם בעלה אף שהיא נדחית מפניו מ"מ נראה דיכולה לומר גוד או אגוד. משום דלכאורה יש לתמוה על האי דינא דש"ס דגרושה נדחית משום דטלטולא דגברא קשה מדאיתתא וכי משום זה מפקינן זכות האשה, אדרבה משום דטלטולא דגברא קשה יצטרך ליתן דמים להאשה. ע"כ נראה דטעמא דהש"ס הוא כיון דהם אסורים לדור ביחד וע"כ אחד צריך לידחות מפני חבירו לכן בסברא מועטת דטלטולא דגברא קשה מדאיתתא מייפינן כח האיש, וכהאי גוונא מצינו בש"ס דסנהדרין ר"פ אחד דיני ממונות (לב, ב) דאיתא התם צדק צדק תרדוף אחד לדין ואחד לפשרה כיצד שתי ספינות עוברות בנהר ופגעו זו בזו אם שתיהן עוברות שתיהן טובעות ואם בזה אחר זה שתיהן עוברות וכן שני גמלים וכו' הא כיצד טעונה ושאינה טעונה תידחה שאינה טעונה מפני טעונה קרובה ושאינה קרובה תידחה קרובה מפני שאינה קרובה, היו שתיהן קרובות שתיהן רחוקות הטל פשרה ביניהם ומעלות שכר זה לזה, ורש"י פירש קרובה לעירה וגרס תידחה שאינה קרובה מפני קרובה כמו שכתב הטור בסי' ער"ב, והטעם כמו שכתב הסמ"ע בס"ק כ"ד שם דכיון שקרובה לעירה שרוצה לילך שם אינו מן הסברא שתידחה הקרובה לעירה מפני שאינה קרובה יע"ש. אלמא דכל היכא דע"כ אחד צריך לידחות ממקומו אזי בסברא וטעם מועט אחד נדחה מפני חבירו ואינו צריך להעלות שכר לחבירו. וא"כ הכא נמי כיון שהגרושה אסורה לדור עמו בחצר וע"כ אחד צריך לידחות מפני חבירו לכך משום סברא מועטת דטלטולא דגברא קשה מדאיתתא האשה נדחית מפניו, אבל כל היכא שהאשה יכולה לדחות את האיש בטענת גוד או אגוד דינא הוא ודאי דלא מפקינן זכות האשה משום האי טעמא קלישתא דטלטולא דגברא קשה מדאיתתא. ואף בחצר של שניהם ויש לכל אחד מהם בית ידוע אף שאינן שותפים בהבתים נראה דיכולה לומר גוד או אגוד כיון דע"כ אחד מהן צריך לידחות מביתו בגירי דחבריה יכולה לומר גוד או אגוד, וכל שכן הוא ממה שמבואר בס"ב דאף שיש לכל אחד מהן חלק ידוע יכול לכוף לחבירו להבדיל כדי שלא יזיקו זה את זה בהיזק ראיה יע"ש. והוא הדין כל היכא שאין להם תקנה וכל אחד מזיק לגמרי לחבירו שצריך לעקור דירתו דיכול לומר גוד או אגוד. ועוד דאף בשתי ספינות אם היו שתיהן קרובות או רחוקות מעלין שכר זה לזה וא"כ כשהאשה אומרת גוד או אגוד הוי כמעלות שכר זה לזה. ובאמת נראה דאף בשתי ספינות אחת קרובה ואחת רחוקה אם אחד אומר לחבירו תן לי שכר או אני אתן לך שכר לא מבטלינן זכותו בזה, כן נראה לי בזה, ודוק.

הרי שהך סברא דטלטולי גברא קשי מדאיתתא היא סברא קלה ומדין פשרה, ובמקום שיש סברא אחרת אזלינן בתרה, ולא מפקינן זכות האשה. ובזה אפשר לתרץ גם מה שהקשו מדינא דבר מצרא, ויש לפלפל בזה ואין הזמן נותן.

ומעתה נהדר לנידון דידן, שבסוגיית הגמ' בכתובות מבואר שהיכא שהדירה שלה, ודאי שהבעל צריך להיטלטל, ודווקא היכא שאין זיקה לשניהם כגון בשכירות או שיש זיקה לשניהם בשותפות אמרינן הך סברא שהאיש יפנה ולא האשה תתפנה. ומעתה נהדר לנידון דידן, אם אכן היה נפסק שהדירה שייכת לצדדים, היה מקום לשקול את דברי הגמ' בכתובות שם. אכן במקרה שלנו הדבר לא הוכרע עדיין בבית המשפט. והנה אם תתקבל תביעת הבעל, הרי הם יהיו שותפים ולשניהם זיקה לדירה והוא קודם לה וחייבת להתפנות, כל עוד לא חולקה השותפות, ואם ירצו לחלוק בגוד או איגוד זכותה לקנות. אומנם בנידון דידן אכתי הדבר לא הוכרע, והנה לגבי הבעל יש ספק אם יש לו זיקה כלל, שעל הצד שתתקבל תביעתו לבעלות, האשה צריכה להתפנות, והוא הדין אם יוכרע שהינם בני רשות ולא ניתן לסלקם. אכן אם תתקבל תביעת האם, לבעל אין זיקה למקום שהרי האם אינה רוצה לתת לו רשות להתגורר במקום והוא חייב להסתלק, ומאידך גיסא ודאי שהאם רוצה לתת לביתה לגור בדירתה, להיות לכל הפחות בת רשות וסביר יותר שתיתן הדירה לאשה אחר גירושיה, משכך לאשה זיקה לדירה בוודאי, ממה נפשך – או מדין בעלות או מכיוון שאימה רוצה לאפשר ה להתגורר. והנה אף אם תתקבל תביעת הבעל במקצת, שהוא זכאי לפיצוי בגין ההשקעות, הדבר לא מקנה לו בעלות בגוף הדירה, והעיקול הוא כעיקול להבטחת שאר חובות. ושוב אף אם יזכה הבעל במשפט, לצדדים זכות לפיצוי מהאם, אך לא זיקה לדירה והדרינן לדוכתא שלאשה זיקה לדירה ולבעל ספק זיקה, ואין ספק מוציא מידי ודאי. וכמו שבדירה שלה הוא חייב לפנות הכי נמי בנידון דידן.

ונוסיף עוד אין חולק שהדירה רשומה על שם האם, גם הבעל אינו טוען שהאם נתנה מתנה לצדדים, אלא שטוען שהבטיחה לתת לו. והנה על פי הדין אין ספק שהרישום מורה על בעלות ובמקרה שלפנינו אין חולק שהבעלות הייתה של האם, ואין ספק מוציא מידי ודאי. והנה סעיף 125(א) לחוק המקרקעין קובע:

רישום בפנקסים לגבי מקרקעין מוסדרים יהווה ראיה חותכת לתכנו, אולם אין בכך כדי לגרוע מהוראות סעיפים 93 עד 97 לפקודת הסדר זכויות במקרקעין [נוסח חדש], תשכ"ט-1969.

לפיכך הרישום של הנדל"ן מהוה ראיה חותכת לבעלות על נכסים אלו. לדעת הבעל, הרישום הוא מוטעה ויש לו בעלות על נכסים אלו, והוא פנה לערכאה שיפוטית כדי לקבל סעד שהוא תובע. אך כל עוד לא נסתר הרישום הבעלות על הנכס ברורה, מי שהנכס רשום על שמו, ובמקרה שלפנינו אין חולק שנכסים אלו רשומים ע"ש אם האשה. משכך לעת עתה גם על פי החוק הדירה שייכת לאם האשה.

והנה טענת הבעל שהדירה הובטחה לו, על פניו אף אם הדברים נכונים, ספק אם הבטחה כזו ואף הסתמכות עליה מקנה לו זכויות, אך בזה אין אנו דנים, ובית המשפט הוא שיכריע. הדיון שבפנינו, הוא האם הלכתית טענתו יכולה להתקבל, ומשכך, האם הם שותפים בדירה או לא. והנה בב"מ מט, א שנינו שהמבטיח לחברו לתת מתנה גדולה, ההבטחה לא מקנה לו זכויות, ואף אינו נקרא ממחוסרי אמנה, עיין שו"ע חו"מ סימן רד סעיף ח:

וכן מי שאומר לחבירו ליתן לו מתנה, ולא נתן, הרי זה ממחוסרי אמנה. במה דברים אמורים, במתנה מועטת, שהרי סמכה דעתו של מקבל כשהבטיחו. אבל במתנה מרובה אין בה חסרון אמנה שהרי לא האמין זה שיתן לו דברים אלו עד שיקנה אותו בדברים שהם נקנים בהם.

הרי שעל פי ההלכה הדירה של האם, וכאמור האם לא רוצה לתת לו רשות ורוצה לתת לביתה. משכך לבת יש זיקה למקום ולו אין זיקה כלל, ודין הוא שהוא זה שצריך להתפנות ממקום שאין לו שייכות הלכתית כלל. כאמור דברינו הינם רק לגבי השאלה ההלכתית מי צריך להתפנות, ומהו השיקול לכך על פי ההלכה, אך אין אנו מכריעים במחלוקת הממונית בין האם לבעל.

נוסיף עוד ונאמר: הבעל העלה טענה נוספת לגבי זכויות הצדדים בדירה, הבעל טוען שהצדדים השקיעו סכומי כסף גדולים להשבחת הדירה והם זכאים לפרי השבחתם, אכן טענה זו נכונה גם על פי ההלכה. שוודאי בכה"ג הוי כיורד לשדה חברו ברשות והשביחה. שיש לו זכויות בשבח. אכן דבר זה צריך הוכחה, שהדירה הושבחה, הושבחה ברשות על מנת שיזכו בשבח, ולא נימא שניתנה להם רשות להשבחה, לצרכיהם בלי התחייבות ממונית של האם. כל זה יידון ויוכרע בבית המשפט. אכן אף אם הדברים אמת, הדבר לא מקנה לצדדים זכויות בגוף הדירה אלא החזרת הוצאותיהם ו/או שבח. אך דבר זה לא יוצר זיקת בעלות. לפיכך בהכרעה מי צריך לפנות. אין ספק שלאשה שיש לה זיקה לדירה מכוח בעלות או מכוח רשות האם, זיקה גמורה לדירה, מה שלא קיים לגבי הבעל.

חובתנו להוסיף ולומר: אף השופטת שנענתה לבקשת הבעל להוצאת צו עיקול, כתבה שראיות הבעל לבעלות הן על הצד הנמוך. כמו כן כפי שביארנו, העיקול הוטל על הזכויות ברישום כדי למנוע מכירת הדירה וכדי שיהיה לבעל מהיכן לגבות מה שייפסק לו. העיקול אינו מקנה לו זכויות כלל בגוף הדירה. משכך אף אם הבעל יעזוב את הדירה, כל עוד מוטל העיקול זכויותיו לא ייפגעו. בנוסף כאמור לעיל, אם יפסק כתביעתו, זכותו תהיה לקבל דמי שימוש מהאם או מהאשה. ואין הדבר מעניק לו זכות שהות בדירה כיום מכיוון שהיא רשומה ע"ש האם.

אומנם, במקרים רבים עדיפה הכרעה כוללת בגורל הרכוש המשותף של הצדדים, אך בית הדין רשאי לסטות מכך במקרים המתאימים (בג"ץ 4988/09 פלוני נ' בית הדין הרבני האזורי תל אביב  (2009); ראו והשוו: בג"ץ 2421/93 צפורה כהנא נ' בית הדין הרבני האזורי חיפה, מז(5) 550 (1993); בג"ץ 304/04 עוזי יאיר נ' בית הדין הרבני האזורי, ס(2) 99 (2005), פסקה 24; השוו: בג"ץ 772/00 דיאנה זקס נ' בית-הדין הרבני האזורי בפתח-תקווה, נה(2) 49 (2000)‏‏; בג"ץ 8788/02 שושנה רצון נ' בית הדין הגדול לערעורים (2002); בג"ץ 3467/15 פלונית נ' בית הדין הרבני האזורי בחיפה (2015)).

השאלה אם להורות על סידור הגט קודם להסדרת כל ענייני הרכוש שבין הצדדים נתונה לשיקול דעתו של בית הדין בהתאם למכלול הנסיבות של כל עניין (הרב מנשה קליין [בעל משנה הלכות] והרב שמעון יעקבי, "מתן גט והסדרי ממון – מה קודם?", תחומין כב (תשס"ב), 148; הרב מנשה קליין, משנה הלכות חלק יז תשובה פד; תיק (רבני תל אביב-יפו) 2984/סג א' נ' ב' (2003); תיק (רבני תל אביב-יפו) 905329/1 פלוני נ' פלונית (31.3.2019); תיק (רבני אשדוד) 19747/1 פלונית נ' פלוני (9.4.2024); תיק (רבני תל אביב-יפו) 987552/1 פלונית נ' פלוני (26.7.2016); תיק (רבני ירושלים) 1288816/1 פלונית נ' פלוני (4.5.2021); (רבני תל אביב-יפו) 1084985/1 פלונית נ' פלוני (7.6.2021)).

המדיניות ההלכתית הרווחת בבתי הדין היא לא לעכב את סידור הגט כאשר הסדרת חלוקת הרכוש עשויה להימשך זמן רב. בית הדין מוסמך להוציא צו מניעה האוסר על בן זוג להיכנס לדירת שבני הזוג מתגוררים בה יחדיו, כאשר צו המניעה נועד לאפשר את סידור הגט מבחינה הלכתית, ובלי שיהיה לצו זה נפקות לעניין חלוקת הרכוש וזכויות הצדדים בדירה (בג"ץ 870/04 יהודה שוקר נ' בית הדין הרבני הגדול לערעורים (2004).

בכל מקרה שבו בני הזוג עדיין תחת אותה קורת גג ואין הסכמה מי יעזוב את הדירה, אזי עם מתן פסק הדין לגירושין, על בית הדין לשקול ולהכריע בכל מקרה לגופו, על מי מבני הזוג מוטל לעזוב ולעבור למקום מגורים חילופי. אמנם בגמרא ובשו"ע נפסק כי במקרה שכח שניהם שווה, כגון ששניהם בשכירות או שהמדור של שניהם, על האשה לעזוב, אך זהו מדינא דגמרא כשאין שיקולים אחרים המכריעים את הכף, ואולם כאשר קיים שיקול אחר שמשקלו כבד יותר על פי ראות עיני בית הדין, רשאי בית הדין לפסוק שהבעל נדחה מפני האשה (ראו שער משפט, שולחן ערוך חושן משפט, סימן קעא, סק"ד; שו"ת נחלת אבות סימן לא; תיק (רבני ירושלים) 681773/5 פלונית נ' פלוני (2019))

לאור כל האמור בית הדין האזורי יוציא צו המורה לבעל לפנות את הדירה, כדי שבית הדין יוכל לסדר גט, הכשר על פי ההלכה. כאמור הצו הוא צו הבנוי על סמכות בית הדין לדון בענייני גירושין וכדי לאכוף את פסק דינו שהצדדים חייבים להתגרש.

הרב שלמה שפירא – דיין

עיינתי בנימוקים שכתב עמיתי הרה"ג שלמה שפירא שליט"א ואוסיף להדגיש את הנימוק ההלכתי, שמאחר והמדובר בבית בבעלות אם האשה, ראה נספח טאבו שצירף בא כחה בכתב הערעור, ותביעת האיש כלפי האם נמצאת בסמכות בית המשפט.

ומכאן תימה על מה שנכתב בכתב התשובה של האיש שהבית שייך לשניהם ורק פורמלית רשום ע"ש אם המערערת, הדברים מוכחשים מהמציאות הטופחת על פניו.

זאת ועוד. העובדה שהאיש פתח תיק תביעה בבית משפט בדרישה לקבל זכויות קנייניות על סמך השקעות שהשקיע בדירה מהווה ראיה חותכת נוספת שיש כאן הודאת בעל דין שהדירה אינה שלו ולכן הוא פנה לבית משפט.

בנסיבות אלו צדק בית הדין שעל פי ההלכה לא ניתן לסדר גט, ודרישת האיש להורות לאשה לצאת מן הבית אינה לגיטימית כל עוד לא הוכחה תביעתו בבית משפט.

זאת ועוד. ברור ופשוט שהאמא חסה על ילדיה ובמקרה זה על בתה והיא תסרב בכל תוקף להורות לבתה שתצא מן הבית, ושמי שמעוניין לגרש את בתה יגור בבית עד תום ההליכים, דבר שאינו מסתבר כלל שהאיש וקבל פרס מאם האשה.

זאת ועוד. גם חוזה השכירות שעשתה אם האשה עם הצדדים והמערער חתום עליו מהווה ראיה לבעלות אם המשיבה על הבית.

יתכבד המשיב ויפנים דבר כה פשוט.

לסיכום: כאשר הרישום בטאבו מעיד על כך שאם המשיבה היא הבעלים בדירה ובנוסף עצם העובדה שחתמו עמה על חוזה שכירות אין כאן ספק כלל שעל המשיב לצאת מן הדירה.

לאור האמור יש לפסוק:

א.   ערעור האשה מתקבל ועל האיש לעזוב את הבית בו גרו הצדדים כדי שיהיה ניתן לסדר גט.

ב.   לבית הדין סמכות הלכתית להורות לאיש לצאת מן הדירה לצורך סידור הגט.

ג.    ככל והאיש יסרב לעזוב את הבית מרצונו בית הדין יוציא צו האוכף הוראה זו.

ד.   אין צו להוצאות, ועל המזכירות להשיב את כספי הערבות לאשה בהתאם לנהלים.

הרב מימון נהרי – דיין

העולה מכל האמור לעיל:

א.   מקבלים את ערעור האשה ועל הבעל לעזוב את הבית בו גרו הצדדים כדי שיהיה ניתן לסדר ג"פ.

ב.   לבית הדין סמכות הלכתית ומשפטית להורות לבעל לצאת מן הדירה לצורך סידור ג"פ.

ג.    אם הבעל לא יעזוב הבית מרצונו, בית הדין יוציא צו האוכף הוראה זו.

ד.   הכרעה זו ופסק דין זה אינם קובעים דבר לגבי הבעלות הממונית על הדירה וזכויות הצדדים לעניין דמי השימוש בדירה, ובית המשפט הוא שיכריע בעניין זה.

ה.   אין צו להוצאות, המזכירות תחזיר לאשה את הערובה שהפקידה בהתאם לנהלים.

ו.    פסק הדין מותר לפרסום לאחר השמטת שמות הצדדים.

ניתן ביום י' בניסן תשפ"ה (08/04/2025)

הרב דוד יוסף – נשיא

הרב שלמה שפירא

הרב מימון נהרי