חוק החשבד"ר – חוק שיפוט בתי דין רבניים ( נישואין וגירושין) , התשי"ג- 1953 (להלן 'החוק') , בסעיף 1 , קובע כי ענייני נישואין וגירושין של יהודים בישראל אזרחי המדינה או תושביה יהיו בשיפוטם היחודי של בתי דין רבניים.

כלומר בית הדין הרבני הינו המקום היחיד המוסמך על פי החוק לדון ב'ענייני נישואין' - כגון מתן היתר נישואין למי שנמצא ברשימת פסולי החיתון , מתן תוקף לקידושין שלא נערכו עפ"י כל הכללים ועוד.

ו'בענייני גירושין'  - תביעת אישה או בעלה להתגרש . לבית המשפט האזרחי אין כלל סמכות לדון בעניינים אלו .

סעיף 2 לחוק קובע כי נישואין וגירושין של יהודים ייערכו בישראל על פי דין תורה.

מה שאומר שכל תביעת גירושין חייבת לעבור דרך בית הדין הרבני שידון אך ורק על פי דין תורה וההלכה היהודית . במסגרת התביעה בית הדין מברר האם יש הסכמה בין הצדדים להתגרש – שאז ההליך הרבה יותר מהיר , לבין אי הסכמה של אחד הצדדים – כגון שהבעל או האישה דורשים שלום בית – ואז בית הדין דן בעילות הגירושין – מהם הסיבות שבן הזוג האחד דורש גירושין , ובהתאם להלכה האמורה בכל עילה בפני עצמה , מכריע האם לחייב גירושין או לא.

​

ולכן , המייצג בעניינים אלו , חייב לרכוש ידע מקיף בהלכה היהודית – ברמב"ם ובשולחן ערוך ובשאר הפוסקים , בכדי לנווט ולהכווין בצורה נכונה את הצד המיוצג על ידו , בהתאם לדרך הפסיקה של בית הדין הרבני.

כך שבעוד שעורך הדין במשך לימודיו – לומד ומתמקצע רק בדין האזרחי – בחוק הנהוג במדינת ישראל , הטוען הרבני עובר הכשרה במהלך לימודיו בדיני ההלכה וההוראה – בענייני גירושין- כגון חיוב לגט , כתובה , מזונות , משמורת ועוד - בהתאם לפסיקת בית הדין הרבני