פסק דין

פסק דין

לפנינו ערעור יורשי המנוחה ש.מ אם היורשים (להלן המערערים) על פסק בית הדין האזורי נתניה מיום ט"ז בחשון תשפ"ה 17.11.2024 בו נפסק בדעת הרוב כי הצו לקיום צוואה תקף והדירה ברחוב הטייסים ברעננה ניתנה על פי הצו לקיום צוואה משנת 2008 לבן יעקב בלבד ולא לארבעת אחיותיו.

לדעת המיעוט צו הירושה תקף והדירה ברעננה שייכת לחמשת יורשי האם בחלקים שווים וזאת בהתאם לצו הירושה שניתן בהחלטת בית הדין האזורי משנת 2008.

המערערים מונים ארבע אחיות ואח הופיעו לדיון עם בא כחם (בת אחת לא הופיעה עקב מצב משפחתי)

אשת המערער י. (להלן המשיבה) הנמצאת בהליכי גירושין מהמערער מזה מספר שנים הופיעה עם ב"כ.

המשיבה פתחה בהליכים בבית משפט לקבלת חלקה בבית ברחוב הטייסים שקיבל בעלה לשעבר בהתאם לצוואה שעשתה אם היורשים לטובת הבן יעקב ובית הדין הוציא החלטה בשנת 2008 בבקשתו של יעקב בעלה המאשרת את בקשתו לאישור קיום הצוואה.

בית הדין שמע באורך רוח את הצדדים וב"כ ועיין בחומר הרב שבתיקים הכולל פרוטוקולים והחלטות בית הדין האזורי, כתב הערעור והתשובה והחומר הרב שצורף להם.

השאלה העומדת להכרעה בפנינו היא האם הצו לקיום צוואה שהוציא בית הדין בשנת 2008 לבקשת המערער הוא זה שעומד בתוקף כטענת המשיבה ולפי זה הדירה ברחוב הטייסים שייכת כולה למערער, או שמא צו הירושה שהוציא בית הדין בשנת 2008 הוא זה שעומד בתוקף ולפי זה הבית ברחוב הטייסים שייך לחמשת המערערים בחלוקה שווה של כלל העזבון וכפי שניתן בהחלטת בית הדין הנ"ל.

לשאלה זו יש נפקות בתביעת המשיבה בבית משפט לקבל מחצית מהדירה על פי הפסיקה האזרחית של שותפות ספציפית מתוקף התגוררותה בדירה יחד עם המערער במשך כשלושים ושמונה שנים שכן אם נקבל את טענתה לקיום הצוואה הרי שהיא זכאית למחצית הדירה מכח חוק יחסי ממון לאיזון משאבים ופסיקות אזרחיות לשיתוף ספציפי.

בבואנו לברר את השאלה הנ"ל בית הדין מוצא לנכון לפרוס את השתלשלות העניינים בסדר הכרונולוגי על מנת למצות את הבירור בשאלה העומדת לפנינו עד תום.

לפנינו נפרט מה הן העובדות שאינן שנויות במחלוקת ומה הן העובדות השנויות במחלוקת וטענות הצדדים

מן המקובץ עולה כדלהלן

אין חולק כי בשנת 1977 רכשו הורי המערערים מגרש ברחוב חביבה רייך רעננה וחתמו על חוזה הרכישה כך שהמגרש נרשם על שמם בטאבו.

אין חולק כי בשנת 1983 העבירו הורי המערערים את המגרש לבן יעקב המערער ללא תמורה והוא הועבר בטאבו על שמו.

העברה זו בוצעה בראשית נישואי הצדדים.

אין חולק כי בשנים 1983-1986 בנו הצדדים דירה על המגרש מכספים השנויים במחלוקת.

הצדדים חלוקים מהיכן מומנה עלות הבנייה.

לטענת המשיבה הבנייה מומנה מכספים משותפים לרבות כספים שהתקבלו כסיוע מהוריה ובן משפחתה מקנדה.

לטענת המערער הבנייה מומנה מכספי הוריו וכן מהלוואה מהורי המשיבה ובן משפחתה בסך כולל של 36,000 דולר שלטענתו ניתנו כהלוואה ששולמו במילואן על ידו כשנה שנתיים לאחר רכישת הדירה. מציג אסמכתאות להעברת הכספים מחשבונו לחשבונות הורי המשיבה ובן משפחתה כתשלום על ההלוואה שניתנה.

אין חולק כי בתאריך 14.08.1986 נרכשה הדירה ברחוב הטייסים ברעננה ועל הסכם הרכישה חתמו הורי היורשים בלבד והיא נרשמה בטאבו על שמם בלבד. המערער נכח בעת החתימה, המשיבה והוריה לא נכחו.

אין חולק כי בתאריך הנ"ל כתבו הורי המערערים צוואה ובה נכתב שכל אחד מהם מוריש את זכויותיו בנכס לטובת הבן יעקב המערער.

עוד נכתב כי הדירה נרכשה על ידם.

אין חולק כי הצדדים התגוררו בדירה זו זה מאז רכישתה ועד שנפרדו במשך כשלושים ושש שנים עד למועד שנפרדו לערך ללא דרישת ההורים לתשלום שכר דירה.

אין חולק כי הורי המערערים התגוררו בדריה הרשמה על שמם ברמת גן.

הצדדים חלוקים מה הם מקורות המימון לדירה זו.

המשיבה טוענת כי מקורות המימון היו מכספים משותפים ממכירת הדירה ברחוב חביבה רייך שלטענתה הבנייה מומנה מכספים משותפים.

עוד טוענת כי הסיבה שהדירה נרשמה ע"ש הורי המערערים היא משיקולי מיסוי  בטאבו הינו פיקטיבי ולראיה שהורי המערער ערכו צוואה ובה העבירו את הדירה למערער.

המערער טוען כי הוריו רכשו את הדירה ברחוב הטייסים מכספי התמורה שקיבלו ממכירת הדירה ברחוב חביבה רייך שהיתה שייכת להם.

מכחיש טענת המשיבה כי הרישום בדירה ע"ש הוריו היה פיקטיבי בגין השגת פטור מיסוי.

להלן עובדות ידועות

האב נפטר בשנת 1990 וצוואתו אושרה בבית משפט בתאריך 15.11.1992.

בתאריך 22.09.1997 הגיש המערער לבית המשפט בקשה לתיקון צו ירושה לפיה הוא מבקש להסתלק מהנכס שקיבל מאביו בהתאם לצוואה לטובת האם.

בבקשתו מבית המשפט לתיקון הצו נימק המערער את בקשתו שנעשתה למען שלום בית ואחווה עם האחיות ולכן מבקש לחעברת זכותו במחצית חלקו בדירה על פי צוואת אביו לטובת האם.

בשנת 1998 הוציא בית המשפט צו לתיקון הצוואה כבקשת המערער ובה ניתן לאם היורשים הבית.

בשנת תשס"ח 2008 נפטרה האם.

בתאריך 14.05.2008 הגיש המערער לבית הדין האזורי נתניה שתי בקשות.

האחת. לקיום צוואת האם בה כתבה שהזכויות שלה בבית ברחוב הטייסים ברעננה שנרכש על ידה שייך לו.

השנייה. בקשה למתן צו ירושה בעזבון המנוחה בחלקים שווים לחמשת היורשים.

בתאריך 24.06.2008 הגישו ארבעת האחיות לבית הדין תצהיר כי דורשות את חלקם בעזבון האם וכן מסכימות למנות את המערער (אחיהם) למנהל עזבון.

בתאריך 01.07.2008 הופיעו היורשים בפני בית הדין ובקשו לאשר את צו הירושה לחלוקת העזבון של המנוחה בחלקים שווים ללא כל החרגה של הבית ברחוב הטייסים.

בית הדין נעתר למבוקש והוציא החלטה למתן צו ירושה בחלקים שווים לעזבון המנוחה וכן לבקשה למתן צו קיום צוואה לדירה ברעננה.

אין פרוטוקול המשקף מה היה במהלך הדיון והכיצד אושרו שתי הבקשות הסותרות לכאורה האחת את השנייה שכן הבקשה לקיום צוואה מחריגה את הבית נשוא הערעור מהעזבון שכן על פי הצוואה הדירה ברחוב הטייסים שייכת למערער בלבד, ואילו צו הירושה קובע כי העזבון יחולק שווה בשווה ללא כל החרגה.

לו היה פרוטוקול היה ניתן להבחין מה אושר קודם ולפי זה היה ניתן להגיע לחקר האמת.

כשנה לאחר מכן חילקו המערערים את העזבון כולל דירת הוריהם ברמת גן בחלוקה שווה בהתאם לצו ירושה.

בתאריך 18.10.2022 פתחה המשיבה בבית משפט תיק תביעה רכושית לחלוקת זכויותיה בדירה ברחוב הטייסים ברעננה על פי חוק איזון משאבים והפסיקה האזרחית. עיקר טענתה היא כי הבית ברעננה בו התגוררה עם המערער מזה כשלושים ושבע שנים אינו חלק מעזבון אם המערער כאמור בצו הירושה ושייך למערער בלבד בהתאם לצו קיום צוואה והואיל והם התגוררו בדירה כשלושים ושבע שנים מגיע לה מחצית משווי הדירה.

עוד מוסיפה לטעון כי הבית נרכש מכספים משותפים של הצדדים בבניית הבית על המגרש ברחוה חביבה רייך ברעננה שנמכר בסמיכות לרכישת הדירה ברחוב הטייסים.

הוגש כתב הגנה ע"י המערער ובו טענות שהבית ברעננה שייך לחמשת יורשי המונחה בהתאם לצו הירושה ובו הצהרת אחיות המערער לפין הבית שייך להם בירושה מהאם.

עוד הוסיף לטעון כי הבית נרכש אך ורק מכספי הוריו שהשקיעו בבניית הבית על המגרש השייך להם ברחוב חביבה ברעננה ומתמורת המכירה רכשו את הדירה ברחוב הטייסים.

בשנת 2023 נעשה רישום בטאבו על הדירה ברחוב הטייסים ברעננה ע"ש חמשת היורשים בהתאם לצו הירושה.

בתאריך 16.08.2023 פתח המערער תיק תביעה בבית הדין לתיקון צו הירושה. בבקשתו דורש לאשר את צו הירושה שהדירה ברעננה שייכת לכל היורשים בחלוקה שווה ככל העזבון.

לתביעה זו הצטרפו גם ארבעת אחיותיו.

בתאריך ד' באלול תשפ"ג 21.08.2023 התקיים דיון ארוך ובו נשמעו הצדדים כולל אחיות המערער ונחקרו ע"י בית הדין.

התקיים דיון נוסף למחרת דיון זה  ובה שוב נחקרו הצדדים כולל המשיבה.

בתאריך ג' אדר א' תשפ"ד 12.02.2024 ובהיעדר תגובת המשיבה לבית הדין בהתאם להחלטות בית הדין קבע בית הדין בהרכב מלא כי צו קיום צוואה מבוטל וצו הירושה נכנס תחתיו בתוקף.

המשיבה טענה כי לא קיבלה החלטות בית הדין ודרשה קיום דיון לשמיעת טיעוניה ואכן בית הדין נעתר לבקשתה.

בתאריך 22.02.2024 התקיים דיון בבית משפט בתביעת המשיבה למתן פסק דין הצהרתי על הדירה ברעננה.

בתאריך י"ד בסיון תשפ"ד 20.06.2024 התקיים דיון נוסף בבית הדין לתביעת המערער לתיקון צו ירושה ובו נשמעו טענות המשיבה שהצו לקיום צוואה גובר על צו הירושה הואיל והוא מחריג במפורש את הדירה מכלל העזבון שבו עוסק צו הירושה.

כמו נשמעו טענות המערער שהצו לקיום צוואה אין תקף מאחר והוא הסתלק מזכותו בדירה לטובת ארבעת אחיותיו ובקש מבית הדין להוציא החלטה בהתאם לצו הירושה בגלל הרצון לשלום עם אחיותיו כך שלדבריו הקובע הוא צו הירושה.

הצדדים התבקשו להמצאת סיכומים ואכן הצדדים הגישו סיכומים וניתן פסק הדין נשוא הערעור.

עד כאן תמצית העובדות הרלוונטיות עד למתן פסק הדין נשוא הערעור בו נקבע לדעת הרוב לקבל את טענת המשיבה שהצו לקיום צוואה גובר על צו הירושה.

המערערים הגישו ערעור על פסק הדין מיום ט"ז בחשון תשפ"ה והמשיבה הגישה כתב תשובה.

במהלך הדיון בפנינו עלו טענות נוספות ע"י הצדדים וכדלהלן

טענת ב"כ המשיבה הצגנו אסמכתאות מתיק מס הכנסה לפיה המערער מודה שקיבל כספים מהורי המשיבה ומהדוד ולכן הורי המערערים ערכו צוואה באותו זמן להעברת הדירה על שמו בלבד כדי שגם היא תקבל מחצית מזכויות הדירה.

עקב כך הוציא בית הדין דנן החלטה בהתאם

על ב"כ המשיבה להמציא לבית הדין תוך שבעה ימים את המסמכים ממס הכנסה שהגיש המערער לרשויות המס עם עותק לתגובת הצד השני.

על ב"כ המשיב להמציא אסמכתאות מהורי המשיבה ובני משפחתה שסייעו ברכישת הדירה עם עותק לתגובת המערער.

על ב"כ המערער להמציא תוך שבעה ימים אסמכתאות לטענתו שהשיב את כספי ההלוואה להור המשיבה ובני משפחתה.

עם קבלת החומר הנ"ל יתן בית הדין דעתו בהמשך הטיפול בערעור.

עד כאן ואכן הצדדים המציאו את החומר הנ"ל ועתה הגיעה שעת ההכרעה בשאלה המרכזית העומדת לפתחנו האם הצו לקיום צוואה גובר על צו הירושה וכפי שפסקו דייני הרוב או שמא צו הירושה גובר על הצו לקיום צוואה כפי שפסק הדיין בדעת המיעוט.

והנה בבואנו להכריע בשאלה זו ראשית עלינו לבחון מה נכתב בצוואת שעליה נסובה החלטת בית הדין שאישר אותה בשנת 2008 לבקשת המערער.

והנה המעיין בצוואת אם המערערים נכתב בהא לישנא (ההדגשות לא במקור)

"צוואה זו תחול אך ורק על זכויותי במבנה ובקרקע של הבית שרכשתי ברחוב הטייסים 8 רעננה ולא תחול על שום נכס אחר.

אני מורישה את כל הזכויות הנ"ל לבני יעקב מלמד"

כלומר, אם המערערים מצהירה במפורש כי היא מורישה אך ורק את זכויותיה בדירה.

צוואה זו כידוע נכתבה במועד רכישת הדירה ברחוב הטייסים ברעננה, באותה עת הדירה היתה שייכת גם לבעלה המנוח שווה בשווה, כך שכל הצוואה מתייחסת אך ורק על מחצית משווי הדירה ולכן נכתב בה "הצוואה תחול אך ורק על זכויותי" כלומר מחצית משווי הדירה ולא כולה.

פועל היוצא מכך שהצוואה מתייחסת אך ורק למחצית שווי הדירה ולא לכל הדירה.

אמנם לא ניתן להתעלם מכך שהמערער העביר בשנת 1997 את זכותו בחלקו של אביו שניתן לו בצוואה שערך באתו יום והסתלק בבית משפט לטובת אמו, אולם לא ניתן על פי ההלכה לייחס את קיום הצוואה שנערכה ע"י האם בשנת 1986 גם על חלק עתידי שנוסף לאם עקב בקשת המערער להעברת חלקו במחצית הדירה שקבל מאביו על פי צוואתו שכן ההלכה לא מכירה בצוואה על נכסים עתידיים ובפרט במקרה זה בו האם כתבה במפורש בצוואה "אך ורק על זכויותי בדירה" שהכוונה ברורה לאותה עת בו נכתבה הצוואה.

נמצא אפוא כי גם כאשר בית הדין הוציא החלטה לצו קיום צוואה בשנת 2008 ההתייחסות הינה אך ורק למחצית הדירה שהיתה של אם המערער בעת כתיבת הצוואה ומכאן שגם אם נקבל את טענת המשיבה לקבוע שהצו לקיום צוואה בתוקף על הדירה הרי מה שבית הדין אישר את הצו לקיום צוואה  הצו מתייחס אך ורק למחצית הדירה השייכת למערער מכח הצוואה ולא לכל הדירה וזכות המשיבה היא רק על המחצית שיש למערער, כלומר רבע משווי הדירה ולא מחצית.

מנגד, לטענת המערערים הרי שהצו ירושה בתוקף ומגיע לכל אחד מחמשת המערערים חמישית משווי העזבון כולו כולל הדירה ברעננה.

פועל היוצא מכך שלטענת המערערים יש למשיבה רק מחצית מחמישית הדירה ששייכת למערער כלומר עשרה אחוז בלבד לעומת טענת המשיבה לקבלת רבע משווי הדירה.

לסיכום האמור:

לטענת המשיבה מגיע לה רבע משווי הדירה ברעננה על פי הצו שנתן בית הדין בשנת 2008 לקיום צוואת אם המערער שעומד על מחצית משווי הדירה שמגיע למערער ומחלקו מגיע לה מחצית כאמור רבע משווי הדירה.

לטענת המערערים מגיע למשיבה רק עשרה אחוז משווי הדירה לכל היותר שכן החמישית המגיעה למערער מכח צו הירושה הינו עשרים אחוז ומחציתו עומד על סך עשרה אחוז שלטענת המשיבה שייך לה על פי החוק והפסיקה האזרחית.

נמצא אפוא שהמחלוקת בין המערער למשיבה הוא על חמשה עשר אחוז מהדירה שלטענת המשיבה שייך לה ואילו לטענת המערערים שייך למערער.

לשאלה מה מגיע למשיבה ממה ששייך למערער (בעלה) איננו נזקקים מכיון שבית המשפט הוסמך ע"י הצדדים לדון בשאלה זו האם יש שיתוף ספציפי בנסיבות מקרה זה בו הדירה היתה רשומה ע"ש אם המערער עד לפני כשנתיים.

מה שנוגע לענייננו בשאלה זו, היא השאלה עם מי הצדק בשאלת מה גובר על מה, האם הצו לקיום צוואה כטענת המשיבה או צו הירושה כטענת המערערים ועל כך ניתן דעתנו.

עמדת בית הדין דיון והכרעה

לאחר העיון בחומר שבתיקים ולאחר שבית הדין שמע את הצדדים וב"כ עמדת בית הדין שיש צורך לפשר בין הצדדים מאחר וטענות הצדדים לא מוכחות ואינן ניתנות לבירור ולמיצוי לאחר שהורי המערערים נפטרו.

להלן נימוקנו

נתחיל בשאלות המתעוררות לפנינו כנגד טיעוני המשיבה שהדירה נרכשה מכספים משותפים וסיוע מהוריה ובן משפחתה

• מדוע לא נכחה ולכל הפחות לא נכחו הוריה בעת חתימת ההסכם על רכישת הדירה ברחוב הטייסים רעננה? שכן ככל והמשיבה צודקת בטיעוניה שהם השתתפו בבניית בית על המגרש שקיבלו מהורי המערער ברחוב חביבה רייך לרבות סיוע כספי מהוריה ומבן משפחתה הרי שהיה מחובתם לדאוג שהמשיבה תקבל זכויותיה בדירה נשואת המחלוקת באמצעות רישומה בטאבו יחד עם המערער ולא להותיר את הרישום בטאבו ע"ש הורי המערערים.
• גם אם נקבל את טענתה שהיא לא ידעה על כך, טענה זו אינה מכילה מים שכן כל בן/ת זוג דואג להסדרת זכויותיו אם אכן הוא חושב שמגיעות לו וכן היכן היו הוריה שלא דאגו לממש את מה שסייעו רבות לבני הזוג בבניית הבית על המגרש כטענת המשיבה.
• עוד תמוה שלכל הפחות היו דורשים מהורי המערער פתק (צעטל בל"א) ובו הורי המערער מאשרים שהדירה הינה בבעלות הצדדים למרות הטאבו והיאך לוקחים הם סיכון שיפסידו את כספי השקעתם שלדברי המשיבה הם לפחות מחצית משווי הדירה.
• עוד עולה הטענה מדוע לא דרשה מהורי המערערים להוסיף בצוואה גם את עצמה שיש לה זכות משותפת מכח הסיוע של הוריה ובן משפחה בבניית הבית.
• גם אם נקבל את תשובתה שהסתמכה על הצוואה שעשו הורי המערערים שהעבירו בו זכויותיהם בדירה לטובת המערער בלבד ולכן סברה שמחצית הדירה תעבור לה מכח החוק, גם טענה זו אין בה ממש שכן כידוע צוואה ניתנת לשינוי כל עוד המצווה בחיים והיאך לא חששו משינוי צוואה ע"י הורי המערער ובכך יפסידו את כספם.
• גם אם נקבל תשובתה שהצוואה סיפקה אותה כי הבינה לתומה שהדירה תחולק שווה בשווה בהתאם לחוק ולפסיקה האזרחית. גם טענה זו אין בה ממש שכן הפסיקה האזרחית לזכויות שיתוף ספציפי בדירת בני זוג המתגוררים יחד, החלה רק בתחילת שנות האלפיים וברור כשמש בצהריים שהמשיבה לא ידעה על זכויות אלו כלל והיה עליה לדרוש בכל תוקף שהדירה תירשם על שם הצדדים או לכל הפחות שהצוואה תיעשה גם לטובתה וגם לטובת המערער.
• ובאשר לטענתה שהחוזה שנחתם ע"ש הורי המערערים הינו פיקטיבי משיקולי מיסוי גם טענה זו אינה מכילה מים מהסיבה שלא הביאה בדל ראיה לדבריה ומה שטענה בכתב התשובה סעיף 25 ב' שהמערער הודה בכך באופן חלק ושקרי- ראה סעיף 105 לערעור. עיינו שם ומצאנו שהמערער מתייחס בסעיף זה לדירה ברחוב חביבה רייך שנבנתה על המגרש שקיבל מאביו ולא לדירה ברחוב הטייסים ברעננה כך שכשל עזור ונפל עוזר.
• עוד תהיה המעוררת כלפיה, בצוואת הורי המערערים נכתב במפורש שהמצווים רכשו את הדירה וכל המבין יבין שהכוונה מכספם והיאך לא התעוררה לבקש לשנות הנוסח שמאשש את טענת המערערים שמכספי הוריהם נרכשה הדירה השנויה במחלוקת.
• עוד טענה שעומדת לריעותא כלפיה והיא שלאחר שאבי המערערים נפטר בשנת 1990 והיא ידעה על הצוואה שמורישה למערער מחצית מהדירה היה עליה לדרוש מהמערער לממש את זכותו כדי לקבל את זכויותיה במחצית חלקו בצוואת אביו.
• עוד קשה בהקשר לזה מדוע לא התנגדה לבקשתו בשנת 1997 מבית המשפט לתיקון הצו לקיום צוואה ובה הסתלק לטובת האם, הרי היה בזכותה להתנגד לכך בכל תוקף בגין השתתפותה בבניית הדירה על המגרש ברחוב חביבה רייך וכן בשיפוצים שהשתתפה בהם בדירה ברחוב הטייסים ברעננה. טענתה בפנינו בדבר אי ידיעתה מבקשת המערער לתיקון צו קיום הצוואה לטובת האם מוחלשת וקשה לקבלה.
• עוד קשה לאחר שנודע לה שאם המערער נפטרה בשנת 2008 מדוע לא דרשה מהמערער לקיים הצוואה של שני ההורים להורשת הדירה בכללותה למערער, היה עליה לעמוד על המשמר ולדרוש מהמערער בנחרצות לבקש מבית הדין צו קיום צוואה של הוריו בדירה בה התגוררו כדי לקבל זכויותיה בדירה זו ומשלא עשתה זאת הרי שטענתה שהצו לקיום צוואה גובר על צו הירושה בעניין הדירה שהוחרגה מצו הירושה הינה טענה מוחלשת שכן כל בר דעת עומד על זכויותיו המגיעות לו.

עד כאן טענות כנגד התנהלות המשיבה.

עתה נעבור לטענות לטענות כלפי המערער

• מדוע לא עדכן המערער את המשיבה בכל התהליך שעשה שהתחיל מיום חתימת הוריו על רכישת הדירה ברעננה והמשכו בבקשתו לתיקון צו לקיום צוואה בשנת 1997 וכן שתי בקשותיו הסותרות לכאורה מבית הדין בשנת 2008 למתן צו לקיום צוואה מחד ומאידך למתן צו ירושה. לבית הדין עולה חשש מהתעלמות מכוונת של המערער מזכויות המשיבה כדי לנשל אותה מזכויותיה.
• מדוע הגיש לבית הדין האזורי שתי בקשות הנראות לכאורה סותרות גם לשיטתו?
• ההסבר שנתן לבית הדין שאין לו ידע משפטי ולא הבין מה כוונת הדברים הינה תשובה מוחלשת.
• כמו כן טענתו וטענת אחיותיו שחזרו בהם מהבקשה לקיום צוואה ובקשו רק לחלוק את כלל העזבון כולל הדירה ברחוב הטייסים אינה מוכחת אלא שלא ניתן להאשימם מאחר ולא נמצא פרוטוקול דיון המפרט מה קדם למה האם צו קיום צוואה קדם לצו הירושה או אז ניתן להסביר את טענת המשיבה שהצו לקיום צוואה מתייחס אך ורק לדירה ברחוב הטייסים ברעננה ואילו חלוקת העזבון האמור בצו הירושה מתייחס ליתר העזבון לא כולל את הדירה ברעננה שהוחרגה קודם לכן ואם היה מתברר שצו הירושה קדם לצו לקיום צוואה או אז ניתן להבין את טענת המערערים שצו הירושה הוא הקובע כיון שהם חזרו בהם מהצו לקיום צוואה לדבריהם כדי לעשות שלום ביניהם. נציין שתשובה זו יכולה להתקבל על הדעת ומקבלת חיזוק ממה שהמערער עצמו הגש לבית משפט בקשה לתיקון צו קיום צוואה לטובת אמו ובפירוש כתב בנימוקיו שהבקשה נעשתה כדי להשכין שלום בינו לבין אחיותיו.

לסיכום טענה זו.

טענה זו נותרה בספק גמור הואיל ואין ראיות ברורות למי מהצדדים עקב חוסר במה שנאמר בפרוטוקול הדיון.

• עוד טענה עולה כלפי המשיב, מדוע את הדירה של הוריו ברמת גן חילק בין היורשים תוך כשנה שנתיים מיום מתן צו הירושה ואילו את הדירה ברעננה נשואת הערעור רשם אותה רק כחמש עשרה שנים לאחר מתן צו הירושה ולאחר הפירוד שחל בינו לבין המשיבה. הסברו שלא היה להם צורך לחלוקת הדירה ברעננה לאחר שחילקו את הדירה ברמת גן הינה טענה מוחלשת.
• עוד טענה כלפיו שכאשר הלך לרשום בטאבו את הדירה ברעננה בהתאם לצו הירושה העלים מהם את הצו לקיום צוואה. ההסבר שניתן לומר שהבין שצו הירושה הינו בתוקף וסייעתא להסבר זה ממה שפסק בית הדין בהרכב מלא שהצו ירושה גובר על הצו לקיום צוואה ראה החלטה מיום 12.02.2024 בו נכתב "בית הדין מורה כי צו קיום הצוואה שניתן כאורה ביום 01.07.2008 בטל ותחתיו מורה על צו הירושה כפי שניתן באותו תאריך" כך שניתן להבין את מעשה המערער מחד אולם עדיין עולה תמיהה קלה בעניין זה.

לסיכום:

על שני עמדות שני הצדדים וטיעוניהם עולות תמיהות ותהיות לא פשוטות של בית הדין אלא שעל המערער התמיהות כלפיו מסויגות קמעא ולא כמו התמיהות הרבות שצצו ועלו כלפי המשיבה.

בנסיבות מקרה זה בבואנו להכריע בשאלה מה תקף צו קיום הצוואה או צו הירושה כאשר הפער בין הצדדים עומד על חמשה עשר אחוזים משווי הדירה, אזי בית הדין מצווה על פי כללי ההלכה לפשר בין הצדדים וזאת בהתאם לנפסק בשו"ע חו"מ סימן י"ב סעיף ה' בזה"ל "יש כח לדיין לעשות דין כעין הפשרה במקום שאין הדבר יכול להתברר ואינו רשאי להוציא הדין חלוק תחת ידו בלי גמר" עכ"ל מרן הב"י בשולחנו הטהור.

מקור דברי השו"ע הם תשובת הרא"ש כלל ק"ז שהובא קטע קטן ממנו בטור ובקיצור יתר בסמ"ע שם ביאר פסיקת הרא"ש בתשובה בזה הלשון " ונתנו חכמים רשות לדיין לפסוק לפי ראות עיניו במקום שאין הדבר יכול להתברר בראיות" וראה עוד שם בתשובת הרא"ש.

פסק זה הובא ברבים מן הפוסקים ראשונים ואחרונים עד ימינו אנו ושימשו מגדלור לפסקים רבים שנתנו גדולי הפוסקים במקרים אלו.

הכרעת הדין ונימוקיה

לאחר שבית הדין שמע את הצדדים וב"כ באורך רוח ועיין בחומר הרב שבתיקים הכולל כתבי תביעה והגנה, פרוטוקולים והחלטות בית הדין כולל פסק הדין נשוא הערעור שנכתב בטוטו"ד תוך הבאת נימוקים הלכתיים שנפרסו על פני עמודים רבים וכן לאחר שעיינו היטב בחומר שבתיק הערעור, עמדת בית הדין שאין הולם יותר לערוך פשרה בין הצדדים הואיל ואין בחומר שלפנינו די ראיות משכנעות לאחד מהצדדים וכן אין פרוטוקול דיון למה שנעשה ביום שבאו הצדדים לבית הדין לאשר את בקשתם הן לצו קיום צוואה והן לצו ירושה והואיל וגם מן ההיבט המשפטי חוקתי אין הכרעה האם ניתן לראות בצו לקיום צוואה החרגה מאחר וניתן באותה שעה ממש צו הירושה שלא ברור לנו מה קדם למה ואלו הקנאות נעשו, והואיל ונגלה לפנינו טעות באישור צו קיום צוואה של אם המערערים על כל שווי הדירה ולא רק על מחצית זכויותיה בדירה כפי שכתבה היא בצוואה הרי שמחובתנו לפשר.

ובאשר לערך הפשרה שיש לעשות במקרה דנן

ראה שם בפתחי תשובה סק"ג בדרכי הפשרה מה שהאריך שיש לנקוט בשם השבו"י ועוד אחרונים קחנו משם.

והנה אחד מדייני ההרכב דן בשאלה זו במאמר מיוחד תחת הכותרת "גדרי פשרה ופרטי הדין" והואיל ושם התבאר הדברים היטב לתועלת המעיין נביא ציטוט קטע הנוגע למקרה דנן.

פשרה במקום שיש ספק בעובדות

כבר לעיל הבאנו לשון השו"ע בסעיף ה' (בשם תשובת הרא"ש) שכתב, "יש כח לדיין לעשות דין כעין הפשרה, במקום שאין הדבר יכול להתברר. ואינו רשאי להוציא הדין חלוק מתחת ידו בלי גמר".

סעיף זה בשו"ע איירי בכפיית פשרה על בעלי הדין ואינו קשור לסעיף ב' שהבאנו לעיל שם מדובר פשרה בהסכמת בעלי הדין.

ובנותן טעם לצטט מלשון הרא"ש בתשובותיו כלל ק"ז סימן ו', והובא גם בבית יוסף סימן ט"ו בזה"ל, "אלא מה יעשו הדיינים, יחקרו וידרשו בכל מיני דרישות וחקירות להוציא הדין לאמתו. וצריך הנתבע להשיב על כל מה שישאל הדיין, ואם אינו רוצה להשיב ומכסה ומעלים דבריו ומשיב תשובות גנובות כדי שלא יוכל הדיין לעמוד על אמתת הדין, מה יעשה הדיין? לזכותו אי אפשר מאחר שנראה לו דין מרומה, ואם יסתלק מן הדין היינו זכות, כי בזה יפטר אם שום דיין לא יזהר לדונו, ועל זה נאמר (בבא בתרא קל"א ע"א, סנהדרין ו' ע"ב) אין לדיין אלא מה שעיניו רואות.

וכיון שנראה לדיין שאם היה זה משיב על שאלתו היה הדבר מתברר, ומחמת שלא יתברר הוא כובש את דבריו יעשה הדיין כאילו השיב ונתברר השקר ויחייבנו באומד הדעת, אף על פי שאינו יכול לברר שקרו בביאור, מאחר שהעדר הביאור בא מחמת רמאותו שאינו רוצה להשיב על חקירות ודרישות, אומדנא דמוכח הוא. ורשאי דיין מומחה לדון באומדנא דמוכח כזה, כההיא דפרק חזקת (בבא בתרא נ"ח ע"א) דאמר רבי בנאה זילו חבוטו לקברא דאבוכון וכו', אלמא כל דינא דלא אפשר לנא לברורי לא אמרינן יהא מונח עד שיבא אליהו, אלא ידין לפי מה שעיניו רואות אומד דעתו בסברא מועטת שנראה לו שאותו שהיה בנו היתה יראתו תקועה בלבו וחלק כבוד לאביו ונתן לו כל הנכסים, כל שכן בנדון זה שיש כמה ידים מוכיחות.

ורבי בנאה למד דין זה מאב החכמים שלמה ע"ה במעשה דשתים נשים זונות, וכן חכמי התלמוד בכמה מקומות פסקו דבריהם באומד דעתם גבי שכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחרים וכו' (בבא בתרא קמ"ו ע"ב, ק"נ ע"ב), וכן הכותב כל נכסיו לאשתו לא עשאה אלא אפטרופא (שם קל"א ע"ב), וכן במי שהלך למדינת הים ושמע שמת בנו וכתב כל נכסיו לאחרים (שם קל"ב ע"א), וכן שטר מברחת (כתובות ע"ט ע"א) וכן שודא דדייני (שם פ"ה ע"ב, צ"ד ע"א).

והיינו טעמא דכיון שבא הדין לפני הדיין והוא אינו יכול לברר הדבר, אינו רשאי למשוך ידו מן הדין ויריבו הבעלי דינין זה עם זה, וכתיב אמת ומשפט שלום וכו', ועל ידי המשפט יש שלום בעולם, ולכך נתנו כח לדיין לשפוט ולעשות מה שירצה אף בלא טעם וראיה כדי לתת שלום בעולם. וכן מצינו שניתן כח לדיין לעשות דין כעין פשרה בפרק המפקיד (בבא מציעא מ"ב ע"ב), גבי ההוא אפוטרופא דיתמי דזבין לההוא תורא ולא הוו ליה ככי ושיני ומית" וכו'.

וכתב עוד שם "הדיינים חקרו ודרשו להוציא הדין לאמתו, והיה צריך להשיב על כל חקירות ודרישות שלהם כי היה נראה להם שהיה טוען ברמאות, וכיון שלא השיב להם היה להם לחייבו לאלתר, כי היכי דעדים שלא השיבו על החקירות ודרישות עדותן בטלה".

ובפוסקים הובאו דברי הרא"ש הללו ללא חולק למרות שהראיה שלו מפרק המפקיד הינה לפירש"י ודלא כתוספות דפליג על פירש"י וביאר שזהו מעיקר הדין.

נמצאנו למדים מדברי הרא"ש כלל גדול הלכה למעשה בדברים השכיחים מאד בימינו, שבית הדין יכול לעשות פשרה לצדדים היכן שיש לו ספק בעובדות על פי אומד דעתו בהתאם לאומדנות גדולות, וכמו במקרה שבעל הדין אינו משיב לשאלות בית הדין ומתחמק ממתן תשובות ברורות כמו שמצוי בימינו, שבאי כח הצדדים מלמדים את בעלי הדין לענות תשובות מתחמקות וכלשון הרא"ש "תשובות גנובות".

טעמו של הרא"ש

כיון שלמד שתכלית מצות הפשרה המוטלת על הדיין להביא את בעלי הדין למשפט שלום, וזה לא יכון אם הדיין יתנער מחובתו כלפי בעל דין בזה שלא יפסוק את הדין גם במקרים כאלו.

ולפי טעם זה, לכאורה אין שיעור בפשרה זו כאשר יש לבית הדין ספק בעובדות, ועל בית הדין לעשותה לפי האומדנות שרואה לנכון.

לסיכום:

לבית הדין כח וסמכות לפשר בין בעלי הדין אפילו בעל כרחם במקרים שיש לו ספק בעובדות, כאשר הוא רואה לנכון מכח אומדנות הברורות לו כדי להוציא פסק דין חלוט ולהביא את בעלי הדין למשפט שלום.

פשרה זו לכאורה אין לה שיעור.

פשרה במקום אומדנא

בשו"ע לקמן סימן ט"ו סעיף ה' העלה את דברי הרמב"ם (פרק כ"ד מהלכות סנהדרין), "יש לדיין לדון דיני ממונות על פי הדברים שדעתו נוטה להם שהם אמת, והדבר חזק בלבו שהוא כך אף על פי שאין שם ראיה ברורה. ומשרבו בתי דינים שאינם הגונים ובעלי בינה, הסכימו שלא יהפכו שבועה אלא בראיה ברורה, ולא יפגמו שטר ויפסידו חזקתו על פי עדות אשה או קרוב אף על פי שדעתו סומכת על דבריהם, וכן אין מוציאים מהיתומים אלא בראיה ברורה, לא בדעת הדיין ולא באומדן המת או הטוען.

ואף על פי כן, אם העיד אדם נאמן בדבר מכל הדברים ונטתה דעת הדיין שאמת הוא אומר, ממתין בדין ואינו דוחה עדותו, ונושא ונותן על בעלי דינים עד שיודו לדברי העד, ודורש וחוקר עד שיתברר הדבר או יעשו פשרה, או יסתלק מן הדין כמו שנתבאר", ועיין שם בהגהת הרמ"א.

והנה יש להסתפק בלשון הרמב"ם והשו"ע שכתבו "ודורש וחוקר עד שיתברר הדבר או יעשו פשרה", האם כוונתו שבעלי הדין יעשו פשרה, כלומר, שמכח הדרישות והחקירות שעושה בית הדין, בעלי הדין יבינו שיש להגיע לפשרה. או דלמא כוונת הרמב"ם והשו"ע שבית הדין יעשו פשרה לבעלי הדין לאחר החקירות והדרישות, שידעו לאן הדין נוטה, ומכח זה יעשו פשרה.

והנראה יותר ללמוד בדברי הרמב"ם שלמרות שכתב שבימינו רבו בתי דינים שאינם הגונים, ולכן צריך ללכת על פי כללי הדין והראיות הברורות, מכל מקום כאשר בית הדין חוקר ודורש את בעלי הדין היטב ומגיע באמצעותם לחקר האמת, אזי רשאי הוא לפשר לפי ראות עיניו והאומדנות החזקות שהתרשם.

וכן נראה שהבין הגר"א בביאורו (סקכ"ד) שכתב "יעשו פשרה. כמש"ל סימן י"ב סעיף ה' שאינו רשאי להוציא וכו'" כלומר הגר"א ציין מקור לדברי הרמב"ם והשו"ע את דין הרא"ש כלל ק"ז שהובא בשו"ע סימן י"ב ס"ה וכבר ביארנו ששם מדובר בכפיית פשרה, וה"ה בדין זה שנפסק ברמב"ם ובשו"ע סימן ט"ו.

ברם קשיא לי המשך דברי הגר"א שכתב "וזהו לשיטת תוספות דב"מ  מ"ב ע"ב, אבל לדעת רש"י יעשה אף בעצמו כעין פשרה" והרי דברי הרא"ש בתשובה איירי לדברי רש"י, ואילו לתוספות זהו מדינא, ומה שייך לשייך דעת הרמב"ם והשו"ע כדעת הרא"ש מחד, ומאידך לציין שזהו אליבא דתוספות. וצלע"ע? והשי"ת יאיר עיני במאור תורתו.

ומצאתי בטור שהביא דברי הרמב"ם בשינוי גירסא שכתב "יעשה" פשרה ולא כמ"ש בגירסא שלפנינו "יעשו" פשרה. ומכאן נראה שהבין כדברינו בדעת הרמב"ם שהכוונה שבית הדין יעשה לבעלי הדין פשרה וכמו שדייקנו מדברי הגר"א.

וכן מצאנו בפתחי תשובה שהתייחס לדעת הרמב"ם והשו"ע בדין זה, והעלה במסקנתו שגם בימינו יש לדיין לדון על פי אומדנות חזקות, ובלבד שיהא דיין מומחה שיעשה לשם שמים, והואיל ובדבריו יש כללי פסיקה חשובים לדיינים בימינו, נצטט מדבריו. וז"ל, "עיין בתשובת שבות יעקב חלק ג' סימן קמ"ב שכתב על נידון דידיה וז"ל, אף על גב דמבואר בשו"ע סימן ט"ו והוא מרמב"ם פרק כ"ד מהלכות סנהדרין הלכה ב', ומשרבו בתי דינים כו' הסכימו כו', מכל מקום האריך בתשובת מהר"ם אלשיך סימן מ', והוציא כן מתשובת הרא"ש (כלל ע"ח סימן ג' וכלל ק"ז סימן ו') ומהרי"ק (שורש י"ד) ושאר פוסקים, דהיכא דאיכא אומדנות טובא ולבו של הדיין שלם בדבר והוא מומחה בדורו ומוחזק איש ישר שאינו נושא פנים, מותר לדון על פי האומד אף בזמן הזה, וכן כתב בתשובת עבודת הגרשוני סימן צ"א.

ונ"ל דגם רמ"א אף שסותם בסימן ט"ו כדעת הרמב"ם, מכל מקום בסוף סימן צ"ט כתב בהגהה, מי שבא להפקיע תקנת חכמים בערמה ותחבולות וכל שכן לגזול של חבירו, חייבים חכמי הדור לבטל כוונתו, אף על פי שאין כאן ראיה רק אומדנות מוכיחות היטב, ע"כ. ואדרבא נ"ל דעכשיו יותר לדון על פי האומד והיושר, דהרי הסכמת האחרונים דהאידנא לית דמידע דין תורה כו' רק שצריך כל דיין להיות מתון בדין בכל מאמצי כח ולדון דין אמת ואם רואה שהדין מרומה, יכול לדון ע"פ האומד לראות לפשר הדבר או להפך שבועה על שכנגדו כו' רק שיהא כוונתו לשם שמים", עכ"ל.

נמצאנו למדים מדברי האחרונים שהובאו בפ"ת שגם בימינו שרבו בתי הדין שאינם הגונים כלשון הרמב"ם והשו"ע, מ"מ יש לדיין ללכת על פי אומדנות חזקות הברורות לו היטב ובפרט כאשר יש דין מרומה לפניו ואין זה סותר לדברי הרא"ש בתשובה שהבאנו לעיל שהובא להלכה בשו"ע סימן י"ב ה"ה ללא חולק.

ולעניין סוגי האומדנה הנדרשים כדי שבית הדין יפסוק על פיהם להחזיק או אף להוציא, יש בפוסקים דיון רחב בזה, ובעבר כתבתי באריכות את גדרי האומדנה על פי שיעור שמסרתי בכולל לפני כשלושים שנה, ומצאתי שכבר דן בהם בהרחבה הרה"ג יצחק אלמליח שליט"א בספרו אמרי משפט ח"א סימן כ"א, ובעז"ה נדבר על כך בשיעור נפרד.

לסיכום:

באופן שיש חיוב שבועה או ספק בעובדות, או שיש אומדנות ברורות לדיין כדברי הרא"ש, במקרים אלו ניתן לפשר אף בעל כרחם של הצדדים.

והטעם, כיון שלדיין נתנו חכמים כח לעשות דין כעין הפשרה כאשר אין הדבר יכול להתברר, וככל האמור……

דקדוק מלשון הרמב"ם

ולענ"ד דבר זה מדוקדק בלשון הרמב"ם שהובא בשו"ע שכתב, "וכל בית דין שעושין פשרה תמיד הרי זה משובח, ועליו נאמר משפט שלום שפטו בשעריכם, אי זהו משפט שיש עמו שלום הוי אומר זה ביצוע".

ותוספת המלה "תמיד" משמעותה בכל אופן שבית הדין מוצא לנכון להביא שלום בין בעלי הדין, כיון שזו היא תכלית ומטרת הדין, וכמו שהביא הרמב"ם בהמשך ההלכה את הפסוק "משפט שלום שפטו בשעריכם". מטרה זו מתקיימת על דרך הכלל באמצעות פשרה, מצוה זו מוטלת על הדיינים מכח הילפותא של רבי יהושע בן קרחה שהביאה הגמרא…..

שיעור הפשרה

והנה מצאנו רבים מן הפוסקים האחרונים שדנו מהו שיעור הפשרה הראוי.

בפ"ת סימן י"ב סק"ג הביא דברי השבות יעקב סימן קמ"ד וקמ"ה שדן בזה וכתב "דפחות משליש מקרי קרוב לדין" ומ"מ במסקנתו כתב "אך עכ"פ לא יהיה זה שיעור מוחלט שלא לפחות מזה, ואם יראה בעיניו שבדבר מועט יכול לפשר בעל דינו בעניין שיהא שלום ביניהם, ודאי טפי עדיף, כיון שע"פ הדין זוכה לגמרי כלל, הכל תלוי בראות עיני הפשרן ועכ"פ לא יותר משליש שחייב או פטור ע"פ הדין, כי פחות משני שלישים מקרי רחוק" עכ"ד.

כלל גדול מלמדנו השבו"י, שפשרה צריכה להיעשות במטרה להשכין שלום ולכן תלוי הדבר בעיני הדיין המפשר אולם בכל זאת כתב שיש לעשות את הפשרה בערך של כשליש.

דברי השבו"י הם במקרה ובית הדין מפשר מכח הסכמת הצדדים או אפילו בעל כרחם במקרה והדין מאפשר להם כמו שביארנו, ולא במקרה של חיוב שבועה. וכך נוהגים בימינו בבתי הדין.

וכבר נשפך דיו רב על החילוקים בסוגי השבועות בבוא בית הדין לעשות פשרה במקום חיוב השבועה.

יש פוסקים שחילקו בין שבועת הנוטלים מן התורה או מדרבנן. שהחייב שבועה מן התורה כדי ליטול מפחיתים לו שני שליש מהסכום, מכיון שכדי לקבל את המגיע לו בשלימות עליו להשבע מן התורה. משא"כ שבועת הנוטלין מדרבנן שיש להפחית לו רק שליש מהסכום, כיון שמן התורה נוטל הוא בלא שבועה ורק חכמים הצריכו אותו שבועה.

ובשבועת הנפטרין סברו רבים מן הפוסקים שבכל מקרה מקבל בעל דינו שליש.

ויש שרצו לומר שבשבועת היסת אין עושין פשרה כלל ודעתם לא התקבלה כפי שמצאנו בפסקי הדין לא חילקו בין שבועת היסת או שבועה מהתורה.

ובדברי מלכיאל (ח"ב סימן קל"ג) הביא מנהג הזקנים בעניין פשרה הבאה מכח חיוב שבועה של בעל דין לעשות פשרה בערך של שליש מהסכום אולם הסתייג מזה וכתב שהוא נוהג לחייב פשרה במקרה שבועה לפי שווי השבועה לבעל דין שחייב להישבע, היינו כמה היה נותן כדי להיפטר מסוג שבועה זה, וכן לפי העניין שרואה הדיין מי הבעל דין העומד לפניו והאם יש חשש לדין מרומה או לא.

ובאגרות משה (חו"מ ח"א סימן ל"ב) הביא שיש מנהג לנכות שליש למי שחייב שבועה ולא חילק בין שבועת הנוטלין או שבועת הנפטרין ולדבריו הכל תלוי לפי עיני הדיין המפשר. וכך אנו נוהגים כיום לעשות פשרות. לפי העניין ומכלול השיקולים שיש בכל מקרה לגופו.

לסיכום:

הבאנו את דעת הפוסקים הסוברים שבפשרה הקרובה לדין, יש ללכת על פי שיקול דעת של כל המרכיבים במקרה הנידון לפניו לגופו על מנת להשכין שלום, ובכל מקרה לא מחייבים יותר משני שליש.

עד כאן קטע ממאמר שנכתב ע"י אחד הדיינים.

ומכאן למקרה דנן שכאמור הבאנו לעיל לאחר בירור טענות הצדדים וניתוח הנתונים העובדתיים שהתמיהות והתהיות שיש לפנינו על טענות המשיבה הם רבות וכן קשות, ומנגד התמיהות והתהיות על טענות המערערים אינם משמעותיות כפי שיש על המשיבה והואיל וחילוקי הדעות בשאלה האם צו קיום צוואה הוא העיקר בעניין הדירה ואילו צו הירושה מתייחס אך ורק לדירה ברמת גן וליתר העזבון כטענת המשיבה ועל פי זה למשיבה הזכות ברבע משווי הדירה ומנגד אם נקבל טענת המערערים שצו הירושה לבדו בתוקף והוא כולל גם את הדירה ברחוב הטייסים ברעננה ועל פי זה מגיע למשיבה עשרה אחוזים בלבד משווי הדירה כפי שפירטנו, הרי שיש לנטות לפשרה לטובת המערערים ולתת למשיבה סך חמשה עשר אחוזים משווי הדירה ברחוב הטייסים ברעננה ואילו המערער יתחלק עם אחיותיו ביתרת האחוזים משווי הדירה כלומר שמונים אחז משווי הדירה תחולק בין המערערים.

בהתאם לפשרה שעל בית הדין לעשות במקרה זה ועל מנת להביא שלום בין הצדדים, המשיבה תקבל שליש ממה שהיא טוענת שמגיע לה לדבריה עשרים וחמש אחוזים משווי הדירה ולטענת המערערים מגיע לה רק עשרה אחוז משווי הדירה ולזאת יש להוסיף עוד חמשה אחוז מהשווי השנוי במחלוקת, נמצא אפוא שהמשיבה תקבל סך הכל חמשה עשר אחוז נמצא שהיא תקבל בנוסף לעשרה אחוזים לטענת המערערים תוספת של חמשה אחוזים ובסך הכל חמשה עשר אחוזים משווי הדירה ואילו חמשת המערערים יקבלו משווי הדירה סך שבעה עשר אחוז וזו הפשרה הקרובה לדין שקבעו לנו חז"ל.

לנימוק האמור לפשר לטובת המערערים בשני שליש, יש להוסיף משקל הלכתי נוסף, שכן לדעת ההלכה יש ללכת אחר כוונת כותב הצוואה ובמקרה דנן כמעט ברור לכל בר דעת שהורי המערערים שרשמו את הדירה ברחוב הטייסים על שמם וערכו צוואה כל אחד לחוד בו הם מורישים את חלקם בדירה לטובת בנם המערער יעקב בדירה "שרכשו" כמעט בוודאות גמורה הגובלת באומדנה גדולה שמטרת כתיבת הצוואה היתה כפי הנראה שלא לתת כל זכות בדירה זו למשיבה אלא לתת לה זכות מגורים בלבד, ולכן דאגו לכתוב את הצוואה באותו יום שרכשו את הדירה ולכתוב במפורש שהדירה נרכשה על ידם וכי הם מצווים אותה לטובת בנם היחיד "יעקב" המערער שלפנינו.

 גם מהעיון בהשתלשלות העניינים יראה נכוחה שהורי המערערים שרכשו מגרש ברחוב אביבה רייך ברעננה מכספם והעניקו אותו במתנה לבנם היחיד (יעקב) לאחר נישואיו למשיבה דאגו לכך שרק הוא יהיה בעל הדירה ואפילו לא אחיותיו ובוודאי שבכתיבת הצוואה התכוונו לשלול מהמשיבה זכות לטעון לבעלות בדירה זו ולכן גם הסכימו לתת להם אפשרות להתגורר חינם ללא תשלום כל שהוא.

הסבר זה מתקבל על הדעת הואיל ואין חולק שהם לבדם השקיעו ברכישת המגרש והעניקו אותו לבנם היחיד וכפי הנראה גם בבניית הבית עליו השקיעו לא מעט על כן רצו למנוע טענות מהמשיבה שמגיע לה זכויות קנייניות בדירה בגין השתתפות כזו או אחרת בבנייה במגרש מכח מה שהיא מתגוררת בדירה ללא תשלום לכן החליטו לכתוב שכל אחד  מהם יכתוב צוואה כדי שלא תתעורר שאלה בדבר הבעלות על הדירה שרכשו ברחוב הטייסים ברעננה.

אמנם קשה לראות בזה אומדנה ברורה מה שנקרא בלשון חז"ל אומדנה דמוכח אבל יש כאן אומדנה חזקה בצירוף מכלול הרכיבים בנתונים העובדתיים למה שקרה בין הצדדים וכן לעובדה שהעלנו תהיות רבות על התנהלות המשיבה ושתיקתה בכל המהלכים שנעשו המצביעים בעליל שיש יותר מרגליים לדבר לאומדנה זו ומחזקים את הצורך בפשרה של שני שליש לטובת המערערים והשליש שנותר לתוספת על העשרה אחוז שגם לטענת המערערים הדורשים למתן תוקף לצו הירושה שבכללו הבית ברעננה כך שלמערער מגיע עשרים אחוז משווי הדירה ומחצית ממנו שהם עשרה אחוזים למשיבה והמשיבה תקבל בסך חמשה עשר אחוז משווי הדירה ואילו יתרת שווי הדירה שהוא שמונים וחמשה אחוזים יוותרו למערערים.

נדגיש ונאמר שכך צריך לפסוק מן ההיבט ההלכתי שנפסק בפוסקים "מצווה לקיים דברי המת" ראה שו"ע חו"מ סימן רנ"ב סעיף ב' "מצווה לקיים דברי המת" כלומר חובה זו מוטלת גם על בית הדין וגם על הצדדים וכאשר בית הדין מאשר צו לקיום צוואה מטרת ההחלטה היא לקיים מצוות דברי המת פשוטו כמשמעו.

ולפי מה שביארנו כך נוטה האומדנה שזו היתה כוונת האם המצווה ולכן גם אנו דעתנו נוטה לפשר לטובת המערערים בשאלת קיום הצוואה או צו הירושה מן הדין הנפסק של "מצווה לקיים דברי המת"

נוסיף ונאמר שהלכה זו אינה מצריכה השלשה לשליש לדעת כמה מן הפוסקים מאחר ובקרקע אין את הדרישה הזו ראה על כך בנו"כ השו"ע קצוה"ח סימן רנ"ב סק"ג בשם הרמב"ן ועוד פוסקים שהסכימו עמו, וראה עוד בקצוה"ח שם שבית הדין כופין על דין זה של מצווה לקיים דברי המת ואמנם יש חולקים ראה כנה"ג שם וכן בספר פתחי חושן ח"ח  בפרק ד' סעיף ל"ד-ל"ח ובהערות שם שאסף דברי הפוסקים בעניין זה והמעיין שם יראה עד כמה מחובת בית הדין להקפיד על כוונת המצווה בבואו לקיים צוואתו. ודוק מיניה לאתרין.

נימוק הלכתי זה נותן משקל לעשות פשרה שהיא לטובת המערערים בחמשה עשר האחוזים השנויים במחלוקת ביניהם שנוצרה מטענתם שאינה מבוססת בראיות חותכות.

בית הדין הפועל בהתאם להלכה מחוייב להתייחס לצו קיום צוואה גם לכוונת המצווים ולדין הנפסק בפוסקים ללא חולק של "מצוה לקיים דברי המת"

עוד נציין שלאחר העיון בנימוקי הדיינים בפסק הדין נשוא הערעור עולה שיש צדדים לכאן ולכאן וכפי שהעיר ב"כ המערער בכתב הערעור אולם פטורים אנו להיכנס לפניי ולפנים לבירור וליבון נימוקיהם של הדיינים אלא שכפי שהבאנו לא מצאנו בנימוקיהם ההלכתיים התייחסות לטיעוני הצדדים ובחינתם לעומק באמצעות ראיות, אשר על כן נצרף גם את הדעות השונות בין הדיינים למסקנתנו לפשר בפשרה זו שהיא קרוב להלכה.

מסקנה:

הערעור מתקבל חלקית.

למשיבה הזכות לקבל מכח הפשרה שווי של חמשה עשר אחוז מכלל הדירה לכל היותר.

יתרת שווי הדירה תחולק בין חמשת המערערים.

פשרה זו נעשתה בהתאם לכללי ההלכה שפורטו בנימוקי פסק הדין.

בית הדין מבהיר שפסק הדין מתייחס למחלוקת בין הצדדים בשאלה העקרונית השנויה במחלוקת ביניהם ועליה דנו בפסק הדין נשוא הערעור, האם צו הירושה תקף או הצו לקיום צוואה תקף ואינו נוגע לשאלה האם מגיע למשיבה זכויות כשותפה בכלל וכמה מגיע למשיבה בהתאם לחוק יחסי ממון ודרישתה לחלוקה בהתאם לפסיקות אזרחיות כך שפסק הדין קובע שבשאלה השנויה במחלוקת, מגיע למשיבה לכל היותר לדרוש חמשה עשר אחוז משוי הדירה וזאת על דרך הפשרה שפסקנו שיש לעשות בנסיבות מקרה זה ככל ובית משפט יכריע שאכן יש כאן זכות לשותפות ספציפית בדירה שהיתה רשומה ע"ש הורי המערערים עד שנת 2008 ואחר כך חל שינוי בגין צו הירושה והצו לקיום צוואה.

בית הדין שב ומדגיש באשר לתביעת המשיבה בבית משפט לחלוקת הדירה בהתאם לאיזון משאבים והפסיקה האזרחית אין זה בסמכותנו ובית המשפט שהחל בהליך יקבע את עמדתו בהתאם האם בכלל מגיע לה ואם כן אז כמה היא השותפות שלה בדירה.

אין צו להוצאות ועל המזכירות להשיב למערערים את כספי הערבות בהתאם לנהלים.

בית הדין מורה על סגירת התיק.

יש להעביר עותק מפסק דין זה לבית הדין האזורי נתניה.

הרב מימון נהרי – דיין     

דעת הרוב:

לאחר העיון בפסק הדין של ביה"ד האזורי ולאחר שמיעת הצדדים בדיון שהתקיים בפני ביה"ד הגדול ולאור הקשיים שנמצאו בגרסת המשיבה כמפורט לעיל בגוף פסק הדין שכתב ונימק הרה"ג מימון נהרי שליט"א, יש לדעתנו לקבל את דעת המיעוט כפי הנימוקים שפורטו בדעת המיעוט בפסק ביה"ד האזורי לפיו צו הירושה תקף והדירה ברעננה שייכת לחמשת יורשי האם בחלקים שווים וזאת בהתאם לצו הירושה שניתן בהחלטת בית הדין האזורי משנת 2008.

הרב מרדכי רלב"ג – דיין     הרב אברהם שלוש – דיין

לאור האמור פוסק בית הדין כדעת הרוב:

פוסקים כדעת המיעוט בפסק ביה"ד האזורי לפיו צו הירושה תקף והדירה ברעננה שייכת לחמשת יורשי האם בחלקים שווים וזאת בהתאם לצו הירושה שניתן בהחלטת בית הדין האזורי משנת 2008.

ניתן לפרסם בהשמטת פרטים מזהים.

ניתן ביום כ"ז בסיון התשפ"ה (23/06/2025).

הרב מימון נהרי	הרב מרדכי רלב"ג	הרב אברהם מאיר שלוש

העתק מתאים למקור

בנימין שונם, המזכיר הראשי

נחתם דיגיטלית ע"י הרב מרדכי רלב"ג בתאריך 23/06/2025 13:19