פסק דין

א.         לפנינו ערעור האם (להלן: המערערת) על החלטת בית הדין הרבני האזורי נתניה מיום כ"ו באייר התשפ"ג (17.5.23) להפחית את מזונות הילדים שמשלם האב (להלן: המשיב) לידי המערערת נוכח קצבת הנכות שמקבלת המערערת בגין נכותו של אחד הקטינים.

ברקע: בקשות ותביעות להפחתת מזונות שהגיש המשיב בעילות אחרות ושנדחו. גם ההליך שבו התקבלה ההחלטה – תחילתו ועיקרו נסובו על טענות אחרות שהעלה המשיב ושבגינן ביקש להפחית את חיובי המזונות. אף בדיון שקיים בית הדין קמא בעניינם של הצדדים לא עלה עניינה של הקצבה. זאת, כפי העולה מבקשותיו של המשיב בהמשך, משום שהמשיב כלל לא ידע כי המערערת מקבלת קצבה זו. לאחר הדיון גילה המשיב באקראי, לדבריו, את דבר תשלום הקצבה והגיש לבית הדין בקשה להפחית את דמי המזונות בגינה. בית הדין קמא קבע בהחלטתו מג' באייר התשפ"ג (24.4.23) טענותיו של המשיב בנוגע להכנסותיו אינן מבססות "שינוי נסיבות מהותי המצדיק שינוי ההסכם עליו חתם האיש" אך קבלת הקצבה היא אכן "שינוי נסיבות מהותי, שכן כספים אלו שמשולמים עבור הילד מצטרפים למכלול השיקולים בנוגע למזונות". בית הדין קמא הבהיר באותה החלטה כי נוכח האמור הוא "שוקל הפחתת מזונות בהתאם" אך "טרם זאת על בא כוח האישה להבהיר בתוך עשרה ימים אם יש לה הוצאות מיוחדות ל[א'] [=הקטין המדובר] בצירוף אסמכתאות".

בהחלטה – מושא הערעור – מיום כ"ו באייר התשפ"ג (17.5.2023) קבע בית הדין קמא:

מעיון במסמכים ששלח בא כוח האישה נמצא כי לא קיימת הוצאה משמעותית ייחודית בגין הילד שהיה אפשר לומר שהקצבה מממנת הוצאה זו. ההוצאות שהוגשו הן הוצאות נורמטיביות המצויות בכלל הילדים, ולפיכך יש לחשב את מרבית הקצבה שמקבלת האם בכלל חיוב המזונות.

מטעם זה הפחית בית הדין קמא את דמי המזונות שעמדו תחילה על 4,000 ש"ח (לשני קטינים) והעמידם על 2,800 ש"ח.

ב.         הערעור שלפנינו החל את דרכו בטיעונים שנגעו לפרוצדורה – להעלאת הטענה בנוגע לקצבה בשלהי הליך שנסב תחילה על טענות אחרות. בהקשר זה ציין חבר בית הדין הגדול בפועל הרה"ג עידו שחר בהחלטה שנתן בשלביו הראשוניים של הליך הערעור (לפני שהועבר להרכב דנן) "המסגרת שבה נטענה הטענה חשובה בעיקר כדי לשמור על סדרי דין מתוקנים. אך אינה הדבר המהותי והמשמעותי, וודאי שהיא כשלעצמה אינה מצדיקה את דחיית הטענה [=טענתו של המשיב בבית דין קמא]".

קביעה זו נכונה היא גם לדעתנו, אלא שבמעלה הדרך עלו גם טענות נוספות (ואם בהליך שבבית דין קמא התאפשר למשיב להעלות טענה מהותית נוספת לאחר הדיון, על אחת כמה וכמה שבהליך זה שבו עלו טענות נוספות בשלב מוקדם יותר – מן הדין היה להעלותן).

נוסיף ונאמר גם כי אכן המסגרת והפרוצדורה אינן העיקר, אך יש שהסטייה מן המסגרת המקורית עלולה לעלות לא רק כדי שאלת פרוצדורה אלא אף כדי פגיעה בבירור הטענות ובוודאי בקיומו של בירור זה באופן הנדרש על פי תקנות הדיון ואף על פי עיקרו של דין תורה – ולדעתנו כפי העולה מן האמור עוד להלן יש חשש כי כך אכן אירע בענייננו – ואכן לא היה מקום לדחות את טענת המשיב בשל העלאתה שלא במסגרת הנכונה, אך חלף קבלתה היה על בית הדין לייצר את המסגרת, היינו לנהל בנוגע לטענה זו דיון ראוי במסגרת נכונה וראויה ולאחר מכן להחליט אם לקבלה לגופה או לדחותה.

ג.          לגופם של דברים:

בית הדין קמא קבע כאמור כי המסמכים שהמציאה המערערת לא לימדו על הוצאה משמעותית ייחודית הנגרמת בגין נכותו של הקטין והמצדיקה טענה כי קצבת הנכות משמשת למימון הוצאה זו, ומשכך יש לראותה כמשמשת לכיסוי ההוצאות הרגילות הכרוכות בטיפול בקטין, וכלשון בית הדין קמא (בהקשר להוצאות שכן תועדו במסמכים האמורים כי גם הן) "הוצאות נורמטיביות המצויות בכלל הילדים", ולפיכך יש להפחית את רובה על כל פנים מדמי המזונות שהרי הללו מכוסים על ידי הקצבה.

בדיון לפנינו אמר בא כוח המערערת:

כל נושא הקצבה והאם היא משמשת את צורכי הקטין או לא – זה לא נדון, הוא כתב את זה בלי להתלונן[?] בית הדין ביקש מסמכים, היא הגישה מסמכים וקיבלה פסק דין, לא היה דיון כלל, לא חוות דעת רופאים, לא הוכחות […]

בית הדין קובע שאין לילד צרכים מיוחדים, אבל מראים לו חוג כדורגל ובית הדין אומר "כל ילד הולך לכדורגל" – לאימא אין כסף לשלם חוג כדור רגל סתם, הוא הולך לחוג בגלל שיש הנחיה רפואית לתת לו חוגים של ספורט, הוא מצטיין בחוג הזה.

בית הדין קמא סבור כי 'חוג כדורגל' הוא 'הוצאה נורמטיבית' שאינה קשורה בנכותו של הקטין. המערערת טוענת כי לא כך הוא בנוגע לקטין שבנדוננו, שכן לולי ההנחיה הרפואית לא הייתה מרשה לעצמה, כלכלית, לשלוח את הקטין לחוג, ומששולחת היא אותו לחוג נוכח הנחיה זו הרי שיש לראות את ההוצאה בגין החוג כהוצאה הממומנת מכספי הקצבה מעבר ל'מזונות'.

המשיב, נציין, לא סתר טענה עקרונית זו, אלא שלדבריו משלם הוא בגין החוג המדובר 'מחציות'. ככל שכאלה הם פני הדברים היה מקום לכאורה שלא לחייב את המשיב במחצית עלות החוג – אם אכן כולו עשוי להיות ממומן מהקצבה (בהנחה שאין היא נדרשת לצורך הוצאות ייחודיות אחרות), למשל, אך לא היה מקום לקזז בשל כך מדמי המזונות היסודיים.

כך או כך, בית הדין קמא לא קיים דיון בעניין. הקביעה כי מדובר ב'הוצאה נורמטיבית' נקבעה בלי שתישאל המערערת מדוע אין לראות בהוצאה זו הוצאה שגרתית שאינה תוצאה של הנכות והמערערת לא קיבלה הזדמנות לטעון ולהוכיח את עמדתה בעניין זה.

המערערת המשיכה לטעון, באמצעות בא כוחה, להוצאה משמעותית נוספת, שנראה בעליל לכאורה כי היא תוצאת הנכות המדוברת, "טיפול רגשי, כל שבוע זה 350 שקל, זה 1400 שקל לחודש" ושוב הדגישה "הדברים הללו לא התבררו בבית הדין […] לא היה שום דיון בבית הדין".

בא כוח המערערת הוסיף על דבריו אלה:

אשתי היא קלינאית תקשורת והיא אמרה לי הבוקר "מי שלא עובד עם זה לא מבין בכלל כמה צרכים יש לאותם ילדים".

הצרכים של הילד הזה משתנים, לא ניתן להפחית טוטלית בגלל הקצבה, יכול להיות שהצרכים שלו יעלו עוד ועוד […]

לעניינו של הטיפול הרגשי הערנו כי מדובר בנתונים חדשים שלא בא זכרם לפני בית הדין קמא ומשכך לכאורה אין מקום לדון בהם במסגרת ערעור אלא במסגרת בקשה מתאימה שתוגש לבית הדין קמא. עם זאת נעיר כאן כי העיקרון כי צרכים עשויים להשתנות ולגדול הוא עיקרון שלכאורה כן היה צריך לעמוד לפני בית הדין קמא מלכתחילה.

לגופה של טענה זו טען המשיב עצמו כי הטיפול הרגשי לא בא לעולם אלא לצורכו של הדיון בבית הדין ולא בשל צידוק וצורך רפואי אמיתי.

שאלנו את המשיב: "כל מה שהוא [=בא כוח המערערת] מבקש 'תחזירו אותנו לדיון בבית הדין שיקיים דיון לגופם של דברים בעניין צורכי הילד', למה לא לקבל את בקשתו?" והמענה היה: "כי זה כבר נעשה." כששבנו והקשינו: "דנו מה צורכי הילד?" השיב בא כוח המשיב: "דנו בקצבה."

כאמור לעיל האמת היא שבית הדין לא קיים דיון בקצבה אלא הכריע על בסיס בקשה ותגובות, ללא חקירה ודרישה. אך מעבר לכך שבנו לחדד ולהקשות תוך כדי הדיון:

דנו בעניין הטיפול הרגשי? זה הרי דבר חדש מהחודש האחרון […] היא אומרת שיש לו טיפול רגשי בסך אלף וארבע מאות שקל ולא התחשבו בזה, יש לך התנגדות לזה? זה טיפול רפואי […] היא מבקשת שבית הדין ייתן לה יומה להוכיח שהיא צריכה את הכסף הזה בנוסף למזונות. למה שלא יהיה דיון פרטני שהיא תוכיח איזה הוצאות יש לה על הילד שבשבילם היא צריכה להשתמש בקצבת הנכות.

גם לעניין טענת המשיב כי הטיפול הרגשי לא בא לעולם אלא כדי לבסס את טענת המערערת אמר בית דיננו למשיב כי מן הדין שטענה זו תתברר בבית הדין קמא. תגובתו של בא כוח המשיב הייתה "זה כבר נבדק באזורי, היא הגישה לאיש הוצאות של שלוש מאות שקל על שני הילדים, היא הגישה את זה להוצאה לפועל" – תגובה זו תמוהה, כמובן מאליו, שהרי "זה" ודאי לא נבחן בבית הדין קמא.

המערערת עצמה טענה כי מעבר להוצאות הישירות הנגרמות בשל נכותו של הקטין יש לה גם הפסדים שנגרמים בשל הנכות ומן הדין לראות את הקצבה כמיועדת אף לפצות בגין חסרונם של הללו: "האבא לא מעורב עם הילדים. אני רצה לבתי ספר, לפסיכיאטרים, לטיפולים רגשיים, אני מפסידה שעות עבודה, מקבלת פחות שכר, עולה לי יותר דלק […]"

גם טענה זו לא נדונה בבית הדין קמא. אין מקום להלין על המערערת שלא העלתה את טענותיה אלה בבית הדין קמא, שהרי בית הדין קמא לא קיים דיון, לא בדק ולא חקר. המערערת הגיבה להוראת בית הדין להמציא מסמכים המוכיחים את הוצאותיה ועל בסיס תגובה זו פסק בית הדין קמא את פסקו, ההזדמנות לטעון לעלויות עקיפות – כלל לא ניתנה לה ולמרות שאנו סבורים שיש לבחון היטב הלכתית אם ניתן לחייב את המשיב בגין הוצאות כספיות לא ישירות.

ד.         לאחר הדיון הורה בית דיננו בהחלטתו כי הצדדים יגישו לבית הדין קמא בקשות מתאימות ובית הדין קמא יבחן את הטענות.

המערערת הגישה לבית הדין קמא בקשה לקיום דיון, בבקשתה ציינה להחלטתנו ופירטה את הטענה כי הוצאות חוג הכדורגל אינן – בנוגע לקטין שבנידון – בגדר הוצאה שגרתית אלא הוצאה הנובעת ממצבו של הקטין; את הטענה בנוגע לטיפול הרגשי; הוצאות נלוות בדמות עלויות נסיעה וחנייה, הפסד שעות עבודה וכו'

המשיב הגיש לבית הדין קמא בקשה שבה טען כי העניין הוכרע כבר בהחלטתו הקודמת של בית הדין קמא (שהובאה כנספח וחלקים ממנה צוטטו בבקשה), ובקשה – תגובה נוספת שבה שב על טענתו כי החוג אינו קשור לנכות וכי בכל מקרה משתתף הוא בעלותו במסגרת תשלומי 'מחציות' וכן על טענתו כי הטיפול הרגשי לא בא לעולם אלא לצורך הדיון.

לאחר קבלת בקשות אלה החליט בית הדין קמא בכ"ד בניסן התשפ"ד (2.5.24):

לאחר העיון בתגובות באי כוח הצדדים ולאור הבהרת האב כי הוא משתתף בחוג כדורגל ובהוצאות רפואיות ככל ויש בהם צורך וככל והטיפול אינו מסובסד, בית הדין מוצא כי לא קיימת עילה לשינוי החלטת בית הדין בעניין המזונות.

בית הדין קמא, שוב, לא קיים דיון בטענות, לא נימק את קבלת עמדת המשיב בנוגע לחוג מעבר לציונה של "הבהרת האב", לא כל שכן בנוגע להוצאות הרפואיות שלגביהן האמירה היא כללית ואינה עוסקת באופן פרטני בטיפול הרגשי. לא זו בלבד אלא שבית הדין קמא הניח למעשה בדבריו אלה בידו של המשיב את הקביעה מה הן ההוצאות הרפואיות הנצרכות ואינן מסובסדות, שהרי הסתפק בהבהרת המשיב כי משתתף הוא בהוצאות הנצרכות שאינן מסובסדות, אף שברור לכול שבהעדר דיון בשאלה זו לא ישתתף המשיב אלא בהוצאות שלדעתו שלו עומדות בקריטריון זה.

ה.         בית הדין קמא גם לא נימק מדוע – אפילו נניח כי המשיב אכן משתתף בהוצאות אלה וכי אין מחלוקת בשאלה אלה מהן נצרכות ואלה אינן נצרכות – נוכח השתתפות המשיב רק ב'מחציות' יש לקזז את הקצבה (כמעט כולה) מדמי המזונות השוטפים ולא לפטור את המשיב נוכח קיומה רק מה'מחציות' הרלוונטיות.

ההבדל בין שתי האפשרויות אינו סמנטי אלא מהותי, ונמחיש זאת:

דמי המזונות הועמדו על 4,000 ש"ח, היינו לכאורה 2,000 ש"ח לכל ילד. קצבת הנכות המדוברת עומדת כיום על 1,700 ש"ח בקירוב. בפועל קיזז בית הדין קמא מהמזונות 1,200 ש"ח והתוצאה היא שהמערערת מקבלת בעבור שני הילדים כ־4,500 ש"ח הכוללים את הקצבה. בנוסף לכך משלם המשיב 'מחציות'. נניח כי החוג אכן נצרך וכמוהו גם הטיפול הרגשי, עלותם הכוללת של שני אלה עומדת לפי הנטען על כ־2,100 ש"ח, ככל שהמשיב אכן משלם 'מחציות', היינו 1,050 ש"ח הרי שהמערערת מקבלת לידיה בסך הכול 5,550 ש"ח. מתוך סכום זה מוציאה היא את 2,100 ש"ח הנ"ל ולמזונות הילדים במובנם הרגיל ('ההוצאות הנורמטיביות') נותרים בידיה 3,450 ש"ח בלבד.

הדרך ההגיונית והצודקת יותר היא להשתמש בקצבה (תחילה) להוצאות הקשורות בנכותו של הקטין, שבגינן כמובן לא יחויב המשיב במחציות, ורק לאחר מכן ככל שייוותר ממנה עודף אפשר יהיה לבחון אם לקזזו מהמזונות או לקבל את טענת המערערת כי יש לזוקפו לטובת עלויות עקיפות הנגרמות לה, ולאידך גיסא (גם לולי טענה זו של המערערת) ככל שהקצבה אינה מספקת להוצאות הייחודיות הנ"ל – היה המשיב מחויב בגין יתרתן של ההוצאות ב'מחציות'.

לדרך זו, בדוגמה האמורה, הייתה הקצבה משמשת לכיסוי 1,700 ש"ח מתוך 2,100 ש"ח של עלות החוג והטיפול הרגשי. בגין סכום זה לא היה המשיב משלם 'מחציות', ומאידך גיסא כמובן לא היה מקוזז דבר מדמי המזונות השוטפים. בגין 400 ש"ח (מתוך 2,100 הנ"ל) שלא כוסו על ידי הקצבה היה המשיב משלם את המחצית – 200 ש"ח, המערערת הייתה מוציאה מכיסה את היתרה – 200 ש"ח, ומאחר שהייתה מקבלת את דמי המזונות המלאים בסך 4,000 ש"ח הרי שהיו נותרים בידיה בפועל 3,800 ש"ח.

אין זאת אומרת כמובן כי יש לקבל את עמדת המערערת כי אכן החוג קשור בנכותו של הקטין וכי הטיפול הרגשי נצרך, אך מהמחשה זו של הדברים ניכר כי הסברה שאין נפקות לשאלה זו מאחר שהמשיב משלם 'מחציות' – שגויה היא, ומאחר ששגויה היא הרי שטענת המערערת מחייבת בירור.

ו.          בהחלטה מה' באייר התשפ"ד (13.5.24) ביקשנו מבית הדין קמא להבהיר את החלטתו "האם אכן נבדקו הטיפולים הנדרשים בהמלצות מומחים והאם המשיב השתתף או יחויב להשתתף בהם?" ו"לבדוק האם המערערת מקבלת סיוע בטיפולים אלו מביטוח לאומי או כל גורם אחר."

בית הדין קמא, בהחלטה נוספת שניתנה בי"ב באייר התשפ"ד (20.5.24) הבהיר:

כי הציג את רשימת ההוצאות שציינה האישה עבור הקטין לאב, והמענה שהתקבל מהאב ונכתב בהחלטת בית הדין מיום 2.5.24, הניחה את דעת בית הדין כי קיימת בטוחה מספיקה לכיסוי הוצאות קיימות ועתידיות ואין עילה להגדלת סכום המזונות.

נעיר כי באומרו "הגדלת סכום המזונות" כוונת בית הדין קמא ככל הנראה להשבת הסכום לסכום המקורי ולביטול ההפחתה, שהרי לא דובר ב"הגדלה". מכל מקום מענהו של בית הדין קמא אינו ברור ולכאורה אינו עונה לשאלת בית דיננו. האמירה הכללית והמעורפלת כי המענה הניח את דעתו של בית הדין קמא – אין בה כל נימוק ממשי, אין בדברים מענה מפורש לשאלה אם המשיב משתתף או יחויב להשתתף ולא להנחיה לבדוק אם המערערת מקבלת סיוע אחר במימון הטיפולים. הדברים אף אינם כוללים התייחסות קונקרטית לטיפולים.

בשים לב גם לידוע לנו זה מכבר: (1) כי השאלה אם יש לראות את חוג הכדורגל כ'טיפול' הנצרך עקב נכותו של הקטין לא נבחנה לעומקה; (2) כי עניינו של הטיפול הרגשי לא נבחן כלל בעבר, שהרי לא עמד על הפרק, ומשעלה עתה על הפרק – לא התקיים לגביו דיון הוכחות ולא נבחנו אסמכתאות אלא כאמור "התקבלה הבהרת האב" וזו אומצה בידי בית הדין קמא כביכול הייתה עובדה מוכחת או קביעה של גורם מוסמך ואובייקטיבי ולא עמדה של אחד מבעלי הדין, הרי שאין מנוס לומר שלכאורה משמעותה האמיתית של תשובתו של בית הדין קמא היא כי לא עשה את הנדרש ולא קיים בירור של ממש.

כך אכן טענה המערערת בתגובתה להחלטתו של בית הדין קמא וכך אף קבענו בהחלטה נוספת שנתן בית דיננו בכ"ז באייר התשפ"ד (4.6.24):

לאחר העיון בעמדות הצדדים אכן לא ברורה לנו החלטת בית הדין האזורי נתניה במענה שקיבל מהמשיב האם החלטתו מבוססת על ראיות שהציג שכן למיטב ידיעתנו המשיב טען כי מצבו הכלכלי רע.

(הסיפא של הדברים מוסבת כלפי האמירה של בית הדין קמא כי "קיימת בטוחה", אף שבין כך ובין כך השאלה הייתה על הצרכים והחיובים ולא על הבטוחות.)

משכך ביקשנו מבית הדין קמא שוב, בסיומה של אותה החלטה:

להמציא לבית הדין תשובה מנומקת אם קבע את קביעתו בהחלטת ההבהרה לאחר שקיבל ראיות וחקר אותן או שהסתמך על מענה המשיב, וכמו כן להמציא הבהרה [בהתאם] לאמור בפסק הדין דנן:

בית הדין פונה לבית הדין האזורי נתניה למתן הבהרה להחלטתו האחרונה אם אכן נבדקו הטיפולים הנדרשים בהמלצות מומחים והאם המשיב השתתף או יחויב להשתתף בהם.

לאחר קבלת תשובת בית הדין האזורי בהחלטה מנומקת וברורה ייתן בית הדין דעתו בהכרעה לגופו של ערעור.

לצערנו שוב השיב בית הדין קמא בהחלטה (מיום י"ט בסיוון התשפ"ד – 25.6.24) שרב בה הסתום על הנגלה ושלמעשה אינה מבהירה מאומה: "בית הדין מבהיר שוב כי מבחינתו ביצע את כל הבדיקות הנצרכות לפי שיקול דעת בית הדין, והגיע למסקנה כי אין מקום לשינוי החלטת המזונות."

עינינו הרואות כי בית הדין קמא לא קיים דיון במעמד הצדדים בנוגע לטענות על קצבת הנכות; לא עימת את המערערת עם טענות המשיב תוך שהיא מקבלת הזדמנות ראויה להשיב עליהן ולהוכיח את עמדתה (אף בהנחה כי חובת ההוכחה עליה, אכן האמת היא כי שעה שמדובר בסטייה מהסכם ומפסיקה קודמת הרי שחובת ההוכחה צריכה להיות על המשיב), אלא אימץ את 'הבהרת' המשיב רק משום שכך 'הבהיר' הלה; לא בחן את הצורך בטיפולים הנטענים ואת השאלה אם נכון הוא כי יישא בהם המשיב 'במחציות' בלבד כשקצבת הנכות תופנה לקיזוז מהמזונות הבסיסיים תוך שהמערערת נושאת בעלות המחצית האחרת של הטיפולים ולא כי הללו ימומנו כולם ככל האפשר מן הקצבה ודמי המזונות הבסיסיים ייוותרו בעינם – וודאי שלא ביאר מה עלה מבחינה כזו ולא נימק את מסקנותיו ממנה.

ז.          תשובות אלה של בית הדין קמא, ובצירוף כל האמור לעיל, אינן מותירות מנוס מקבלת הערעור וביטולה של החלטתו של בית הדין קמא תוך קביעה לא כי שגה בהכרח בתוצאה הסופית אלא כי לא קיים הליך ראוי ולא בחן, חקר ובדק כנדרש את הטענות והראיות.

אין אנו אומרים כי הדין עם המערערת וכי כל טענותיה צודקות הן אלא כי חובתו של בית הדין קמא הייתה לבחון את הדברים כראוי ולא כך עשה.

נוסיף ונבהיר כי מאחר שקודם להחלטתו של בית הדין קמא היה פסק דין קודם, ולא פסק דין בלבד אלא אף הסכמות של הצדדים שאושרו וקיבלו תוקף של פסק דין, הרי שלא המערערת היא 'המוציא מחברו' אלא המשיב שביקש להפחית את דמי המזונות שנקבעו קודם לכן. משכך עד לבחינה מדוקדקת של הדברים ולהכרעה שלאחריה יש להותיר את החיוב הקודם על כנו.

ח.         נציין עוד כי לבד מן הבירור העובדתי בנוגע להוצאות שונות ולאופן מימונן מצריכה המסקנה שאליה הגיע בית הדין קמא גם בירור נוסף, שאף הוא לא נעשה:

בית הדין קמא קבע בהחלטתו מג' באייר התשפ"ג (24.4.23), כפי שהוזכר בראשיתו של פסק דין זה כי קבלת הקצבה היא אכן "שינוי נסיבות מהותי, שכן כספים אלו שמשולמים עבור הילד מצטרפים למכלול השיקולים בנוגע למזונות". קביעה זו באה כדבר המובן מאליו כביכול ללא הנמקה של ממש ולא שהצדדים יטענו בעניינה. ולא היא:

חיוב המזונות המקורי לא נקבע בפסיקה גרידא תוך שבית הדין בוחן את הצרכים והיכולות וגוזר מהם את שיעור המזונות – מה שמאפשר שינוי 'בקלות' יחסית אם התברר כי השתנו הצרכים או האמצעים. החיוב נקבע במסגרת הסכם שאליו הגיעו הצדדים.

הסכם – מעצם טיבו וטבעו עשוי לכלול גם ויתורים הדדיים או התחייבויות שמעבר לעיקר הדין, הללו עשויות לבוא בתמורה לוויתורים או התחייבויות מן העבר השני ובנוגע למרכיבים אחרים של הסכסוך שבין הצדדים. בין השיקולים עשויים צדדים להסכם בענייני מזונות להביא בחשבון גם כי ייתכנו שינויים במהלך מרוצת החיים בצרכיו של ילד זה או אחר או ביכולותיו של אחד ההורים, במקורות הכנסה נוספים וכו' ולהחליט כי ייקבע סכום מזונות קבוע שיעמוד לאורך ימים ושנים למרות שינויים אפשריים כאלה – מתוך נכונות של המשיב לשלם, אולי, לעיתים יותר מכדי ההכרח כדי לחסוך את הצורך בהתדיינות מהו ההכרח או בתמורה לחיובו, אולי, בזמן אחר להוסיף על הסכום שנקבע בשל הגדלת הצרכים, ומתוך נכונות של המערערת מאידך גיסא להסתפק לעיתים, אולי, בפחות מן הנצרך, ותוך שאת החסר משלימה היא לקטינים ממקורותיה הכספיים שלה, כדי לחסוך את ההתדיינות האמורה או בתמורה לאפשרות לקבל, אולי, בזמנים אחרים יותר מן הנצרך. זהו טיבם של הסכמים וטיבן של פשרות.

משכך סטייה משנקבע בהסכם מצריכה לא שינוי גרידא ביכולות ובצרכים אלא 'שינוי נסיבות מהותי' – מונח שמובנו הרגיל והמתחייב נוכח האמור לעיל הוא כי השינוי אינו רק משמעותי בהיקפו (היינו תוספת או הפחתה משמעותית של יכולותיו של אחד הצדדים או של צורכי הקטינים) אלא גם ובעיקר בלתי־צפוי.

לפיכך הפחתת דמי המזונות בשל קבלת קצבת נכות בעבור הקטין אינה יכולה להתבסס רק על היות הקצבה עצמה הכנסה חדשה אלא מצריכה:

1. להראות כי קבלתה הייתה בלתי־צפויה, ודוק: קטין הלוקה במחלה המצדיקה קבלת קצבת נכות – גם אם בעת כריתת ההסכם לא היה זכאי לקצבה, עדיין האפשרות כי ייקבע בעתיד כי זכאי הוא לה הייתה בגדר הצפוי לכאורה, והדעת נותנת כי הצדדים הביאו או היו אמורים להביא אפשרות זו בחשבון בעת שכרתו את ההסכם וככל שכך הדבר הרי שלכאורה אין כאן שינוי נסיבות מהותי.

יוצאים מכלל זה עשויים להיות מקרים שבהם התגלתה מחלה או החריפה משמעותית לאחר כריתת ההסכם ואישורו או כאלה שבהם שינה הביטוח הלאומי במפתיע את הקריטריונים לקבלת קצבה לאחר כריתת ההסכם. איננו יודעים אם כך היה בעניין שלפנינו אם לאו, יודעים אנו כי בית הדין קמא לא בחן זאת.

2. לבחון עד כמה השינוי משמעותי לא רק בהיבט הצר של גודל הקצבה אל מול גודל ההוצאות הישירות הנוצרות בשל הנכות והקיימות כעת, אלא גם אל מול צפי עתידי סביר של הוצאות כאלה, כשייתכן ששקלול כל ההשלכות – בטווח המיידי ובטווח הרחוק גם יחד – השלכות הכוללות לא רק עלויות ישירות של טיפולים אלא גם תוצאות עקיפות של אובדן הכנסה, המשמעות של העומס יתר שבטיפול בקטין הלוקה בנכות כזו או אחרת וכו' אל מול הקצבה – יביא למסקנה כי גם אם בנקודת זמן מסוימת לא כל הקצבה נצרכת למימון הטיפולים, או להפך – אין היא מספיקה למימונם, עדיין הפער שנוצר עקב כך אינו משמעותי דיו ועדיין נכון לראותו חלק מהמכלול המובא בחשבון בכל הסכם, מכלול הכולל נכונות, כאמור, של כל אחד מהצדדים לוותר עד גבול סביר על ההתדיינות בכל פעם מחדש בנוגע לגובה המדויק של הוצאות המזונות בתמורה לקביעת סכום אחיד וקבוע.

גם בהקשר זה אנו קובעים כי בית הדין קמא לא קיים "שָׁמֹעַ בין אחיכם", לא קיים בחינה מעמיקה אלא נקט גישה פשטנית ושגויה שבמסגרתה נבחנו רק הוצאות ישירות במובן הצר ביותר של 'הוצאות', בנקודת הזמן הנוכחית בלבד ושלא במבט ארוך טווח, אל מול הקצבה בלבד.

ט.         לפיכך אנו קובעים כי הערעור מתקבל. ומשכך:

1.         החלטתו של בית הדין הרבני האזורי נתניה מכ"ו באייר התשפ"ג (17.5.23) להפחית את מזונות הילדים שמשלם המשיב לידי המערערת מ־4,000 ש"ח בתוספת 'מחציות' ל־2,800 ש"ח בתוספת 'מחציות' – מבוטלת.

מזונות הקטינים, ילדי הצדדים, ישובו לעמוד על 4,000 ש"ח בתוספת 'מחציות'.

2.         עם זאת, מאחר שהמערערת עצמה ייחסה תשלומים מסוימים שבגינם משולמות 'מחציות' (חוג הכדורגל והטיפול הרגשי) להוצאות שלצורכן משתמשת היא בקצבת הנכות של הקטין אנו קובעים כי המערערת לא תוכל לתבוע מהמשיב לשלם 'מחציות' בגין תשלומים אלה במלואם אלא בגין עלותם החורגת מדמי קצבת הנכות (ככל שיש עלות כזו).

3.         תוקפן של ההוראות האופרטיביות בסעיפים 1–2 יהיה, בשלב זה לפחות, רק מכאן ולהבא ולא למפרע. זאת משום שבתקופה שבה שילם המשיב מזונות מופחתים בהתאם להחלטת בית הדין קמא שילם מאידך גיסא את ה'מחציות' במלואן (או נתבע לשלמן ולפי הנטען לכאורה אף התקיימו הליכי הוצאה לפועל בעניין) אף שלכאורה בכל הנוגע להוצאות שלפי הנטען יש לראות את קצבת הנכות כמיועדת בראש ובראשונה למימונן מתבקש היה לכאורה, וכאמור לעיל, כי לא יידרש המשיב לשלם את המחציות (מן הסכומים שעד לגובה הקצבה). החלתן של ההוראות שבסעיפים 1–2 באופן רטרואקטיבי מצריכה אפוא בדיקה מדוקדקת של תשלומי המחציות אל מול ההוצאות בפועל, תוך סיווג ההוצאות שבגינן שולמו המחציות לאלה שהאמור נוגע להן ולאלה שאינו נוגע להן, ועריכת תחשיב המביא בחשבון את תשלומי היתר ששולמו בסעיף המחציות אל מול תשלום המזונות בחסר. בדיקה כזו – אין לסמוך על מי מהצדדים כי יעשה אותה כראוי בעצמו, כמובן, וככל שהמשיב יעמוד על טענותיו (ראה להלן סעיף 4) אף אין טעם לעשותה טרם בחינה מדוקדקת של הזיקה בין אותן הוצאות לבין הנכות של הקטין.

4.         ככל שמבקש המשיב לעמוד על טענתו כי יש ההוצאות הנטענות אינן נצרכות באמת (כפי שהוא טוען למשל לעניין הטיפול הרגשי) או כי אין זיקה בינן לבין הנכות (כטענתו לעניין החוג) וכי הלכה למעשה קצבת הנכות 'פנויה' – כולה או רובה – וראוי שתשמש לשאר צורכי הקטין ותביא להפחתה מן החיוב במזונות, וככל שסבור הוא כי אכן יש לראות את קבלת הקצבה בנסיבות העניין כשינוי נסיבות מהותי המאפשר הפחתה מן המזונות אף שנקבעו במסגרת הסכם – רשאי הוא להגיש לבית הדין קמא שוב בקשה מתאימה.

אם תוגש בקשה כזו ידון בה בית הדין קמא לגופה תוך שהוא מקיים הליך מסודר, תקין ומלא ומאפשר לצדדים למצות את כל טענותיהם בכתבי טענות, בדיון פרונטלי ובסיכומים. בית הדין יבחן על בסיס כל הטענות והראיות שיובאו לפניו הן את הפן העובדתי של קיומן של ההוצאות הנטענות, הן את מידת הצורך בהן ואת הזיקה בינו לבין הנכות, הן את שאלת ההשלכות הכלכליות העקיפות של נכותו של הקטין על המערערת (בהיבט של אובדן ימי ושעות עבודה או בכל היבט אחר) ואת הטענה כי יש לזקוף את הקצבה בחלקה לטובת איזונן של השלכות אלה. כן יבחן בית הדין – לאחר שימצו הצדדים את זכותם לטעון אף בעניין זה – את השאלה אם אכן יש לראות בקבלת הקצבה שינוי נסיבות מהותי המצדיק סטייה מהסכם שאושר, היינו שינוי משמעותי שאפשרות היווצרותו לא הייתה צפויה, בנסיבות העניין, בעת שנכרת ואושר ההסכם.

הכרעה של בית הדין קמא בדבר הפחתת דמי המזונות שנקבעו בשל קבלת הקצבה תינתן, אם יסבור בית הדין קמא כי מוצדקת היא, רק לאחר הליך כאמור. בנימוקיה של החלטתו יעמוד בית הדין קמא על כלל השאלות שנמנו לעיל ועל כלל טענות הצדדים הרלוונטיות ויבאר מדוע קיבל או לא קיבל טענה זו או אחרת. בית הדין לא יאמץ את עמדת אחד הצדדים שלא על בסיס ראיות או מבלי שיתאפשר לצד שכנגד לטעון ולנסות להפריך את הדברים ולא יסתפק באמירות כלליות וסתומות בסגנון "ההבהרה הניחה את דעתנו" או "ביצענו את כל הבדיקות הנצרכות לדעתנו".

5.         נוכח קבלת הערעור אין צו להוצאות משפט.

הערובה להוצאות שהפקידה המערערת בקופת בית הדין תושב לה על פי הנהלים.       

י.          פסק הדין מותר לפרסום בהשמטת פרטי הצדדים.

ניתן ביום ו' בתמוז התשפ"ד (12.7.2024).

הרב שלמה שפירא                        הרב אברהם שינדלר                          הרב מימון נהרי

עותק זה עשוי להכיל שינויי ותיקוני עריכה