פסק דין

לפנינו ערעור שתחילתו (כפי שהגדיר ותיאר אחד החתומים מטה בהחלטה שנתן בראשית ההליך) בהשגתו של המערער על החלטתו של בית הדין הרבני האזורי פתח תקווה "לסגור את התיק", היינו להלכה ולמעשה: למחוק את התביעה שהגיש המערער לביטול הסכם שאושר בבית הדין, בנימוק שעניין החזקת הילדים נדון בבית המשפט, ובמשתמע כי עניין זה, ומשכך, לדעת בית הדין, לכאורה, גם עניינו של ההסכם נתון לסמכותו של בית המשפט ולא לזו של בית הדין; המשכו בצמצום המחלוקת לכאורה לשאלת הסמכות בעניין הילדים בלבד (קרי לכאורה: בהיבטיו של עניין זה שאינם מוסדרים בהסכם או באלה המוסדרים בו ככל שיבוטל – כולו או חלקו); וסופו כפי שיתבאר להלן בניסיון הבא דווקא מצד המשיבה להרחיב לכאורה את החזית אל שאלת סמכותו של בית הדין הרבני בענייני רכוש.

נשוב מכל מקום לראשיתו של ההליך:

המערער טען, כפי שתוארה ותומצתה טענתו בהחלטה הנ"ל, הן נגד הקביעה המשתמעת בהקשר לסמכות הדיון בעניינם של הילדים, קביעה הנוגדת לכאורה את שהוסכם עליו בהסכם הגירושין שבין הצדדים, הן נגד הקביעה המשתלשלת ממנה לכאורה – השתלשלות שאינה מוכרחת ולדעתו אינה נכונה – כי עניינו של ההסכם וביטולו אינו נתון לסמכותו של בית הדין.

בהחלטה נוספת שניתנה לאחר שהתקבלה גם תגובת המשיבה לערעור נקבע הובהר כי מהתגובה עולות טענות שאולי יש בהן ממש בנוגע לחלק מהסוגיה שלפנינו (הסמכות בענייני הילדים נוכח ההתדיינות בהם בבית המשפט בעבר למרות ההסכם), אך בה בעת עולות ממנה טענות העולות כדי הודאה במקצת בחלק האחר של הסוגיה (הסמכות לעניין הבקשה לבטל את ההסכם).

משכך, ומאחר שהמחלוקות בין הצדדים הנוגעות לענייננו הן בעיקר מחלוקות משפטיות ואף ככל שהן כוללות מחלוקות עובדתיות הרי הן כאלה שניתנות וצריכות להתברר על בסיס מסמכים, התבקשו הצדדים באותה החלטה להבהיר את עמדתם:

(א) בנוגע לאפשרות של פסיקה בהסכמה שבה ייקבע כי הסמכות בנוגע לבקשות לביטול ההסכם או שינויו נתונה לבית הדין קמא וחובתו לדון בסוגיה זו ככל שיתבקש, ומאידך גיסא הסמכות לדון בענייני הילדים (שלא הוסדרו בהסכם או ככל שבוטלו או יבוטלו ההסכמות בעניינם או ההסכם כולו) נתונה לבית המשפט נוכח ההתדיינות בו בעבר למרות ולאחר ההסכם; (ב) באשר לאפשרות – אם לא תהיה הסכמה ביניהם כנ"ל – כי הערעור שלפנינו יוכרע על בסיס כתבי טענות בלבד וללא דיון פרונטלי.

מתגובות הצדדים עלה כי לפסיקה בהסכמה כפי שהוצעה אין מקום שכן המערער עמד על טענתו כי בית הדין מחזיק בסמכות בנוגע לכלל ענייני הילדים, אך כי המחלוקת אכן צומצמה לעניין זה בלבד בעוד לעניין הסמכות להכריע באשר להסכם הסכימו הצדדים כי אכן סמכותו של בית הדין היא. כן עלתה מן התגובה הסכמת הצדדים לפסיקה על בסיס כתבי טענות בלבד וללא דיון פרונטלי.

משכך, ולאחר שגם הופקדה ערובה להוצאות המשפט כפי שהורה בית הדין באותה החלטה, הורה בית הדין על הגשת סיכומי הצדדים ובהמשך אף – בהתאם למתווה שקבע מראש – על זכותם ההדדית של הצדדים להגיב זה לסיכומי זה.

הסיכומים והתגובות אכן הוגשו (ולהלן יתבאר גם האמור לעיל כי עלה מהם ניסיון להרחבת חזית) והגיעה עת הכרעה.

הצדדים, שניהם, האריכו בסיכומיהם תוך הפלגה מיותרת ולא מעטה למחוזות שאינם נצרכים לעניינה של הכרעתנו (וזאת מלבד האמור לעניין הרחבת החזית), וחבל שכך, אנו נבור את הבר מתוך התבן, נתמקד בעיקר: נסכם את הנקודות הנוגעות לענייננו שבהן יש הסכמה ואת אלה הנוגעות אליו שלגביהן יש מחלוקת ונכריע בה.

מוסכם על הצדדים כי נכרת ביניהם הסכם גירושין, שאושר בבית הדין לפני כעשור וקיבל תוקף של פסק דין ושלעת הזאת על כל פנים עומד בתוקפו במלואו. בהסכם נקבע מפורשות, ואף על כך אין מחלוקת, כי "בעתיד בית הדין הרבני בפתח תקווה ידון בכל הקשור לשינוי או אכיפת הסכם זה בכל הנושאים המפורטים בו" (סעיף 13.1, ויוער כי בראשיתו של סעיף זה פורטו נושאי ההסכם ובהם "העניינים הקשורים למשמורת" וכן "ענייני הממון והמזונות") וכן כי9:

ההורים כאפוטרופוסים טבעיים של הילדים מקנים סמכות ייחודית ובלעדית לבית הדין בשמם לדון ולפסוק בכל הקשור להסכם זה, ובכלל זאת לדון ולפסוק במשמורת, דרכי חינוך והסדרי ראייה של הילדים. הסכמה זו כוללת כי העניינים הנ"ל ימשיכו להיות נידונים בפני כבוד בית הדין הרבני גם לאחר הגירושין.

(סעיף 13.2)

אין מחלוקת גם כי עובדתית הגיש המערער לבית הדין בקשה שתוארה כבקשה לביטול ההסכם (בקשה שבה עסקה ההחלטה על מחיקת התביעה) ועודנו עומד עליה, כשמבוקשו בערעורו הוא לבטל את החלטת בית הדין קמא שמחקה את הבקשה בעילה – לכאורה – של חוסר סמכות ובעניין זה מסכימה המשיבה לעמדתו כי החלטה זו שגויה הייתה שכן לבית הדין יש את הסמכות לדון בבקשה זו.

עם זאת יודגש כי עיון בבקשה מלמד כי הן לפי נימוקיה הן לפי הסעדים המבוקשים בה אין מדובר בבקשה להורות על בטלות ההסכם מעיקרו או אף על בטלותו מכאן ואילך במלואו אלא בבקשה להורות על בטלותם או שינוים של סעיפים מסוימים מתוכו.

העמידה על הבחנה זו חשובה לענייננו מאחר שהמשיבה העלתה בין טענותיה טענה שלפיה אין המערער יכול להחזיק בה בעת בשתי עמדות מנוגדות לכאורה – מן העבר האחד לטעון לסמכות בית הדין מכוחו של ההסכם ומן העבר האחר לדרוש את ביטולו. המערער עצמו אומנם השיב כי לעת הזאת ההסכם תקף והוא מחייב אף בנוגע לשאלת הסמכות, אך לאמיתו של דבר נוכח מהות בקשתו ל'ביטול ההסכם' – 'קושיא מעיקרא ליתא' שכן אין כל ניגוד בין הבקשה להורות על ביטולם, שינוים או אי־אכיפתם של סעיפים מסוימים של הסכם לבין הבקשה לפעול בהתאם לסעיפים אחרים.

למעלה מן הצורך יובהר כי אפשרי אומנם כי ערכאה שיפוטית שאליה מוגשת תביעה לביטול סעיפים מסוימים של הסכם תקבע נוכח תביעה נגדית מתאימה כי ההיעתרות לתביעה הראשונה מחייבת את בטלותם של סעיפים נוספים בהסכם או אף של ההסכם כולו עקב ראיית סעיפיו כתלויים זה בזה. אך קביעה כזו אינה הכרחית, וודאי הוא שכל עוד לא נקבעה ואף לא נתבעה אי אפשר לראות את הטוען לבטלותם של חלקים מסוימים של הסכם כמי שמנוע מלטעון ליישומם של מרכיביו האחרים. כך אפילו בהיבטים המהותיים, ולא כל שכן באשר להסכמות בנוגע לסמכות הן משום שקשה יותר לראותן כמותלות עניינית בהסכמות האחרות, הן משום שלגביהן: כל עוד לא הוכרע כי בטלות הן – מונעות הן את האפשרות לדון בערכאה האחרת, ועל כן אין מקום לומר לגביהן 'שב ואל תעשה עדיף' כפי שאפשר אולי לומר לעניין הוראות אחרות של ההסכם, שכן התוצאה תהיה כי לא תתאפשר הכרעה – ולו זמנית – בענייני הצדדים לא מכוחו של ההסכם, מחד גיסא, ולא מכוחה של הכרעה שיפוטית, מאידך גיסא.

נוכח הסכמתם הברורה והמפורשת של הצדדים בשמם ובשם ילדיהם, שאף לולי אישורה תוך שניתן לה תוקף של פסק דין היה בה כדי להקנות לבית הדין את הסמכות הייחודית והבלעדית לדון בענייני ילדי הצדדים, בהתאם להוראות סעיף 9 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי"ג – 1953, (להלן: חוק השיפוט), וכל שכן לאחר אישורה של ההסכמה, לכאורה הייתה קבלת עמדתו של המערער צריכה להיות בבחינת המובן מאליו. אלא שהמשיבה טענה בתגובתה לערעור, כפי שהוזכר כבר בהחלטות שתוארו לעיל, והחרתה החזיקה בטענה זו גם בסיכומיה, כי למרות ההסכם ולאחריו התנהלו הצדדים בענייני הילדים בבית המשפט לענייני משפחה, וזאת, כפי שהטעימה המשיבה, בהליכים שנקט המערער עצמו ביוזמתו, ומשכך בטלה הסכמתם הקודמת והסמכות הוקנתה לבית המשפט.

 ליבתו של ההליך שלפנינו היא בירורה של טענה זו, בירור עובדתי של טענה עצמה וניתוח משפטי של תוצאותיה ככל שיתברר כי נכונה היא.

תורף דברי המערער לעניין זה הוא כי הליך אחד בלבד הוא שהתקיים בין הצדדים – ואכן ביוזמתו שלו – בבית המשפט קודם להחלטתו של בית הדין קמא מושא הערעור ולהגשת בקשתו שלו שבגינה ניתנה אותה החלטה, והליך נוסף יזמה המשיבה לאחר מכן, מה שכמובן אינו יכול להוות בסיס להחלטת בית הדין קמא, שלגביו טוען המערער אף כי מדובר בהגשת בקשה זהה לבקשה שהגישה המשיבה עצמה לבית דין קמא, לאחר שבית דין קמא דחה את בקשתה.

לעניינו של אותו הליך בודד שנקט המערער ביוזמתו בבית המשפט טוען המערער כי מדובר בבקשה ל'סעד דחוף' כמשמעו בסעיף 3(ז) לחוק להסדר התדיינויות בסכסוכי משפחה, תשע"ה – 2014, וכי סעיף 3(ח) לאותו חוק מורה מפורשות כי "אין בדיון בסעד דחוף או זמני או במתן סעד כאמור כדי לקבוע בשאלת הסמכות לדון בתובענה".

המערער מטעים כי ההסכם שבין הצדדים לא מנע ממנו – לא נועד למנוע, וספק אם יכולות היו אפילו הסכמות מפורשות למנוע, חוקית – את האפשרות להגיש בקשה כגון זו לבית המשפט.

לעניין זה נסמך המערער בין השאר על פסק דינו של בית דין זה (במותב שבראשו עמד העומד גם בראש מותב זה) בתיק 1436729/1, שבו התרחש 'מקרה הפוך' כלשונו של המערער – בקשת סעד דחוף מבית הדין הרבני, שנעתר לבקשה, למרות הסכמה קודמת כי הסמכות בעניין ילדי הצדדים תהיה נתונה לבית המשפט, הסמכה שכפי שהבהיר בית דיננו באותו מקרה לא הייתה אלא אישוש של המצב החוקי הקיים מבלעדיה שלפיו בהעדר כריכה כדין או הסכמה של הצדדים תהיה הסמכות של בית המשפט (אישוש מיותר וחסר משמעות לכאורה בפן המשפטי אך העשוי אולי לתרום, ואולי אף נועד לתרום, לבהירות העניינים אצל הצדדים ולשלילת טענות על הסכמה הפוכה). גם שם הובהר בפסק הדין כי הבקשה לסעד הדחוף כשלעצמה אינה מלמדת על הסכמה לסמכות בית הדין – בניגוד להסכמות הקודמות ואף לולי שהיו כאלה – ביתר העניינים וכי ההיעתרות לה ומתן הסעד אינם מקנים סמכות כשלעצמם.

לא מצאנו בדברי המשיבה כל מענה של ממש לטיעונים אלה: המשיבה לא הציגה הליך נוסף שנקט המערער בבית המשפט ביוזמתו (או למצער השתתף בו לאחר שננקט ביוזמתה שלה ולא טען בו לחוסר סמכות של בית המשפט) ואף לא טיעון נגד לטיעונו המשפטי. כל שהראתה הוא את ההליך הנ"ל.

נוסיף ונאמר: לו הייתה הבקשה לסעד דחוף מלמדת על הסכמה מצידו של המערער להתדיין בבית המשפט בעניין מענייני הילדים החורג מבקשה זו עצמה, למרות ההסכם שקבע את מקום ההתדיינות בבית הדין, וכך למשל לו היה המערער מגיש לבית המשפט תביעה (לאחר הליך יישוב סכסוך או בלעדיו במקרים שהחוק והתקנות מאפשרים זאת) שהסעד הדחוף שביקש נועד לשמש סעד ביניים עד למתן הסעד העיקרי המבוקש בה, או למצער היה אפשר ללמוד מבקשת הסעד כי בדעתו להגיש תביעה כזו, או לו היה מגיש תביעה כזו ללא שתתלווה בקשת סעד דחוף כלל, היה בכך כדי לשלול באופן נקודתי את סמכותו הייחודית של בית הדין – שנקנתה לו מכוח ההסכם – לדון באותה תביעה, ומשהיה בית המשפט קונה את הסמכות בנוגע לאותה תביעה שוב לא הייתה לבית הדין לגביה אפילו סמכות מקבילה.

אך אף לו כך היה – לא היה זה אלא לגבי אותה תביעה עצמה:

אין כל יסוד לקבוע כי הסכמה להתדיין בתביעה מסוימת בבית המשפט למרות הסכם הקובע כי כל התביעות שבין בני הזוג יידונו בבית הדין הרבני תפקיע את כוחו של ההסכם בנוגע לכלל התביעות העתידיות. (אולי היה מקום לקבוע כך לו דובר בכמה תביעות שונות, במועדים שונים ובעניינים שונים, שהיו מצטברות יחדיו למסה קריטית התומכת בסברה כי 'המקרה לא יישנה' ומשנשנה הרי שעל כורחך אין מדובר בכוונה ובהסכמה נקודתית ומקרית להתדיין בבית המשפט בעניין פלוני ושוב בעניין אלמוני וחוזר חלילה בעניין פלמוני וכו' אלא בהסכמה גורפת, גם אם לא מפורשת, להתדיין בו בכל ענייני הצדדים וילדיהם, למרות ההסכם. אך שעה שלכולי עלמא לא בכך מדובר – ודאי הוא שאין מקום לסברה זו.)

ולפיכך, מאחר שהתביעות שהגיש המערער לבית הדין קמא אינן בעצמן תביעות שהוגשו כבר לבית המשפט או שיש אינדיקציה כלשהי להסכמה שלו בעבר כי יידונו בבית המשפט, ולא נטען – ולא כל שכן שלא הוכח עובדתית ולא בוסס משפטית – אף כי קשורות הן לבקשה או לתביעה קודמת שהגיש לבת המשפט בקשר היכול לבסס טענה ל'סמכות נמשכת', הרי שברור הוא כי הבקשה שהגיש בעבר לבית המשפט – אף לולי היותה בקשה לסעד דחוף – לא הייתה יכולה לשלול לגביהן את הסמכות הייחודית שהוקנתה לבית הדין מכוחם של ההסכם שבין הצדדים ושל סעיף 9 לחוק השיפוט ולהקנותה לבית המשפט.

לכל זאת יש להוסיף כי המערער הראה כי המשיבה עצמה יזמה הליכים בענייני ילדי הצדדים והגישה בקשות לבית הדין, וזאת לאחר אותו הליך שבו נקט הוא בבית המשפט. טענתו זו של המערער אינה מוכחשת ואינה נסתרת בדברי המשיבה, ולא בכדי שכן העובדות – תיקי בית הדין קמא הפרושים כשמלה לפנינו – מדברות בעד עצמן.

התנהלות זו של המשיבה עצמה מלמדת כי בעצמה לא סברה כי הסמכות לדון בכל ענייני הצדדים, או בכל העניינים הנוגעים לילדיהם, העתיקה את משכנה מבית הדין אל בית המשפט עם נקיטתו של המערער בהליך הסעד הדחוף הנזכר. משכך העלאתה את הטענה כי כך הוא – תמוהה וגובלת בחוסר תום־לב.

אף החלטתו של בית הדין קמא אינה חפה מן התמיהה: כיצד קיבל בית הדין קמא את עמדתה זו של המשיבה ולא שת ליבו לא רק לטיעוני המערער אלא אף להליכים שנקטה המשיבה עצמה לפניו העומדים בסתירה לטענתה? אכן אפשר שבית הדין קמא שת ליבו כי ההליכים האחרונים שיזמה המשיבה אלא שסבר כי הללו עסקו (כפי שלכאורה היה) בסעד דחוף שאינו מקנה סמכות ואינו מלמד על מקומה, והוטעה לסבור כי ההליכים שנוהלו בבית המשפט כפי שטענה המשיבה היו הליכים 'רגילים' שאפשר להסיק מהם לעניין הסמכות.

למשיבה עצמה לא יועיל 'לימוד זכות' זה שכן היא ודאי ידעה את טיב ההליכים שנוהלו בשתי הערכאות: ככל שסברה בטעות כטענתה עתה כי עם ניהול הליך הסעד הדחוף עברה הסמכות בכלל ענייני ילדי הצדדים לשכון בבית המשפט – מדוע ביקשה היא עצמה סעד דחוף אחר מבית הדין, ומדוע לאחר שביקשה זאת לא הסיקה כי עתה שבה סמכות בית הדין כבראשונה? וככל שהבינה או למצער מבינה היא אל נכון כי בקשת הסעד הדחוף אינה ראיה לסמכות ואינה מקימה כזו ועל כן אינה סבורה כי בקשתה שלה מעידה כי הסמכות קנויה לבית הדין או מחזירה אותה אליו ככל שנעתקה ממנו – מדוע גורסת היא כי יפה כוח הבקשה שהגיש המערער לבית המשפט כדי לבטל את ההסכם שבו נקבע כי הסמכות בענייני ילדי הצדדים תהיה של בית הדין?

אין המשיבה שמה אפוא על כפות מאזנינו משקל נגדי העשוי לעמוד בקו ישר, תוך איזון הכפות, אל מול טענת המערער בדבר הסמכות הקנויה לבית הדין מכוחן של ההסכמות ובדבר אי־ביטולה על ידי הליך הסעד הדחוף, ולא כל שכן שאינה מניחה טענה כבדת משקל שתוכל אף להכריע את הכף.

למרות זאת מנסה היא להטות את לשון המאזניים באמצעי מלאכותי של תשובה שלא ממין הטענה, זאת בטענתה כי במסגרת תביעתו של המערער לביטול ההסכם ביקש הלה כי יפסוק בית הדין גם בענייני רכוש – יקבע את חלוקת הדירה בין הצדדים לאחר ביטל הוראות ההסכם שעל פיהן הועבר חלקו שלו בה לידי המשיבה ויחייב את המשיבה בתשלום דמי שימוש בגין השימוש בחלקו זה. בענייני רכוש כידוע אין בית הדין יכול לקנות סמכות מכוחו של סעיף 9 לחוק השיפוט, ומטעם זה סבורה המשיבה כי יש לקבוע כי הסמכות קנויה לבית המשפט ולא לבית הדין.

טענה זו היא הרחבת החזית שעליה דיברנו בראשית דברינו שכן מדובר בנימוק שלא עלה בבית הדין קמא, לא נכלל בנימוקי החלטותיו ואף לא בכתב התשובה המקורי לערעור.

מכל מקום, אף לולי הפגם שבהעלאת טענה חדשה שלא עלתה בבית דין קמא, אין מקום לקבל טענה זו או אף לבחון אותה לגופה מן הטעם הפשוט שאין מדובר רק בטענה חדשה אלא בעניין חדש שכלל אינו עניינו של ההליך:

השאלות שהיו לפנינו הן אם בית הדין קמא מוסמך לדון בתביעה לביטול או שינוי ההסכם שאותו אישר או שמא הסמכות לעניין זה נתונה לבית המשפט ואם בית הדין קמא מוסמך לדון בענייני ילדי הצדדים כפי שנקבע בהסכם שאושר או שמא סמכות זו אינה נתונה לו אלא לבית המשפט. התשובה לשתי השאלות באשר לסמכותו של בית הדין היא חיובית – לעניינו של ההסכם הסכימה לכך כבר גם המשיבה עצמה כאמור לעיל, ולענייני הילדים עולה תשובה זו מן ההסכם, מהוראות החוק המאפשרות את ההסכמה לסמכות בית הדין בענייני הילדים ומן האמור לעיל בנוגע להליכים שהתקיימו בבית המשפט, שכאמור אין בהם כדי לשלול את סמכותו של בית הדין ולהעבירה לבית המשפט או כדי ללמד על הסכמה כזו מצד הצדדים. הא ותו לא.

השאלות שבענייני הרכוש אינן עומדות עתה על הפרק שכן טרם הוכרע אם יש לקבל את התביעה לעניין ההסכם אם לאו. ככל שתידחה תביעה זו ממילא לא תעלינה שאלות אלה על שולחן הדיון כלל.

והיה אם תתקבל התביעה ויבוטלו הוראות ההסכם בדבר העברת חלקו על המערער בדירה לידי המשיבה תידרש השבת רישום הבעלות בדירה על שם שני הצדדים כדרך שהייתה הבעלות רשומה טרם להסכם. התוצאה של השבת הרישום תהיה במקרה כזה תוצאה ישירה של ביטול הוראות ההסכם שמכוחו שונה הרישום, ביטול המצוי בסמכותו של בית הדין כאמור. יש לקוות שאם כך יהיה תשתף המשיבה פעולה ללא צורך בצווים שיפוטיים, אך אם לא כך יהיה נראה כי יהיה בית הדין קמא מוסמך ליתן צווים כאלה או לאכוף על המשיבה את שיתוף הפעולה באמצעות הליכי 'ביזיון בית המשפט' שכן לא תהיה זו פסיקה חדשה אלא מימוש של הפסיקה שבסמכותו. אכן פסיקת דמי שימוש תצריך הליך נפרד, חדש, ולעניין זה לכאורה יהיה מקום להעלות את טענת הסמכות. אולם כל אלה אינם עניינו של ההליך שלפנינו.

למעלה מן הצורך נבהיר כי אף אם בענייני הרכוש אין לבית הדין סמכות, ואף אם אכן (ולכאורה כך הוא) נכללו בהסכם הוראות שלפיהן תהיה לו הסמכות גם בעניינים אלה, הוראות שלכאורה אינן יכולות לעמוד מבחינה חוקית, המשיבה, המתנגדת לסמכותו של בית הדין, לא העלתה כל טעם שבהיגיון ולא הביאה כל אסמכתה מן הפסיקה לסברה שלפיה יש בכך כדי להביא לביטולן של הוראות אחרות של ההסכם בכלל או לביטול ההוראה בדבר סמכות בית הדין בעניינים האחרים שהצדדים הסכימו בהסכם זה כי הסמכות לגביהם תהיה נתונה לבית הדין ושהחוק מאפשר להם הסכמה כזו.

לפיכך הוראות ההסכם בדבר סמכותו של בית הדין בעניינים שמלבד ענייני הרכוש, תקפות.

לפנינו כאמור עמדה אך ורק שאלת סמכותו של בית הדין לדון בתביעה לביטול או שינוי ההסכם וסמכותו לדון בענייני ילדי הצדדים, וכפועל יוצא של שאלות משפטיות אלה עמדה שאלת עמידתה או בטלותה של החלטת בית הדין קמא למחוק את תביעותיו של המערער.

לעניין שאלות אלה פסק הדין חד וברור וההוראות הנובעות ממנו והנלוות אליו ברורות וחד־ משמעיות אף הן:

1.   הערעור מתקבל.

2.   לבית הדין הרבני הסמכות לדון בתביעתו של המערער לביטול או שינוי מלא או חלקי של הסכם הגירושין שבין הצדדים שאושר בבית הדין.

3.   לבית הדין הרבני הסמכות הייחודית לדון בענייני ילדי הצדדים וכפי שנקבע בהסכם.

4.   משכך, קביעתו של בית הדין קמא שלפיה ענייני הילדים נידונים בבית המשפט והחלטתו, בעטיה של קביעה זו, למחוק את תביעותיו של המערער – בטלות.

5.   בית הדין קמא יפתח את התיקים שנסגרו בהתאם להחלטותיו הנ"ל, ידון בתביעות הנ"ל לגופן וכתורה יעשה.

6.   אין צו להוצאות.

הערובה שהפקיד המערער כתנאי לשמיעת ערעורו תושב לו בהתאם לנהלים.

7.   פסק הדין מותר בפרסום בכפוף להשמטת שמות הצדדים ומספרי תעודות הזהות שלהם.

ניתן ביום ה' בשבט התשפ"ה (3.2.2025).

הרב שלמה שפירא                         הרב ציון לוז־אילוז                          הרב מאיר פרימן

עותק זה עשוי להכיל שינויי ותיקוני עריכה