פסק דין

בפני ביה"ד תביעת האישה לכתובתה בסך 5,555,555 ש"ח. הצדדים נישאו בתאריך ……, ולהם 3 ילדים משותפים.

רקע עובדתי

הליך הגירושין

עיקרו של הסכסוך החל בשנת 2016. במשך השנים היו חילופי טיוטות לגיבוש הסכם גירושין אך לא גובש הסכם גירושין סופי. מחודש אפריל 2020 הצדדים מתגוררים בנפרד.

בתאריך 20/7/20 האישה הגישה תביעה לשלום בית, ומנגד, האיש הגיש בתאריך 24/12/20 תביעת גירושין. תיק חלוקת רכוש מתנהל בערכאה אחרת.

במסגרת זו טענו הצדדים את טענותיהם, האישה לשלום בית והאיש לגירושין.

לטענת האיש, הצדדים נפרדו בהסכמה בשנת 2020. טרם הפרידה, התנהל ביניהם משא ומתן לגיבוש הסכם גירושין, אך זה לא צלח. האישה הגישה תביעות רכושיות לאיזון משאבים בבית משפט לענייני משפחה, דבר המעיד, לטענת האיש, על חוסר תום לב וחוסר כנות מצדה. זאת, במיוחד לאור העובדה שהיא הגישה במקביל תביעה לשלום בית בבית הדין הרבני. בנוסף, האישה דרשה את כתובתה, דבר המחזק את טענת האיש כי אין בכוונתה האמיתית לשלום בית. לבסוף, האיש טוען כי כחודשיים לפני הפרידה, האישה היא זאת אשר דרשה ממנו לעזוב את חדר השינה המשותף.

מאידך גיסא, האישה מביעה רצון עז לשלום בית. היא חושדת כי בעלה מנהל רומן עם אישה אחרת. היא פנתה אליו בבקשה לייעוץ זוגי, אך נענתה בסירוב. כחודשיים לפני עזיבתו את הבית, ערכה האישה מסיבת הפתעה עבורו, דבר המעיד על רצונה הכנה בשיקום היחסים. כמו כן, עד כחודשיים לפני העזיבה, הצדדים שמרו על קשר אינטימי וקיימו יחסי אישות, ואף נסעו יחדיו לחו"ל. באשר לטענת הבעל בדבר חוסר תום לב בתביעה הרכושית, האישה מבהירה כי עזיבתו הפתאומית והלא מוסברת את הבית אילצה אותה לפנות לבית המשפט לצורך שמירה על זכויותיה.

לאחר מספר דיונים וחקירות של הצדדים בית הדין קבע לאחר הרחבה וביאור, כי הצדדים מצויים במחלוקת משנת 2016 ובפירוד מתחילת 2020, וכי תביעת האישה לשלום בית לא הוגשה בתום לב. האישה לא נקטה בפעולות אקטיביות שיכלו להביא לשלום בית, ובני הזוג חיים בנפרד כמעט שלוש שנים. האישה העלתה חשד כי הבעל מנהל רומן עם אישה אחרת, אך הבעל מכחיש את דבריה. ביה"ד הגיע למסקנה והחליט בדעת רוב, אב"ד הרב יהודה שחור והרב ירון נבון, כי על האישה יש מצווה להתגרש. ברם דעת המיעוט של הרב יאיר לרנר הייתה שמומלץ לצדדים להתגרש בהסכמה. ואכן הצדדים התגרשו בשנת 2023.

תביעת הכתובה

בפני ביה"ד מונחת כעת תביעת האישה לכתובתה בסך 5,555,555 ש"ח.

טיעוני האיש

הנתבע טוען שהאישה הביעה רצון עקבי להתגרש לאורך שנים, והציגה בפניו טיוטות הסכמי גירושין לחתימתו. היא אף דרשה ממנו לעזוב את הבית ולעבור לדירה ששכר. עוד טען כי סכום הכתובה הגבוה אינו משקף את מצבו הכלכלי בעת הנישואין, וכי הוא נכתב תחת השפעת אלכוהול ולצורך התרברבות.

בנוסף, לדבריו האישה מנהלת קשר ארוך שנים עם עמית לעבודה, כולל נסיעות משותפות לבתי מלון וכנסים, וכן היא מנהלת חשבון בנק נפרד ללא ידיעתו.

האיש טוען כי האישה הציעה לו הסכם גירושין הכולל ויתור על כתובה ומזונות בתמורה להשארת הבית ברשותה, וכי היא כתבה לו מייל שבו היא מבקשת ממנו לעזוב את הבית במהירות האפשרית.

זאת ועוד, האישה לא סייעה לו כאשר היה עצור, וכי חבריו הם ששילמו עבור שחרורו.

הנתבע טוען כי במשך תקופות ארוכות ישן בסלון ולא קיים יחסי אישות עם האישה.

האיש טוען כי מערכת היחסים שלו עם גברת א' היא אך ורק עסקית. לדבריו, היא מנהלת את עסקו, וכל נסיעותיהם המשותפות היו במסגרת עבודתם. הוא מדגיש כי מעולם לא נסע איתה לבד, וכי בכל נסיעה נכחו אנשים רבים, כפי שציין "כל נסיעה זה מאה איש".

לסיכום, הנתבע טוען כי התנהגות האישה לאורך השנים, כולל רצונה בגירושין, ניהול קשרים עם גבר אחר, והתנהלותה במהלך הליך הגירושין, מצדיקות פטור מתשלום הכתובה.

טענות האישה

האיש הגיש את תביעת הגירושין ועזב את הבית באפריל 2020, ולכן הוא זה שגרם לפירוק התא המשפחתי. למרות משברים, הצדדים המשיכו לחיות יחד, לישון יחד ולחגוג חגים יחד עד הגירושין.

האישה הגישה תביעה לאיזון משאבים מחשש שהאיש יבריח נכסים.

האישה גילתה שהאיש מנהל רומן עם גברת א', מבלה איתה בחגים ובחופשות ונוסע איתה לחו"ל. האיש נסע עם גברת א' להודו שבוע לפני מסיבת יום הולדתו ה-50, שאותה ארגנה לו האישה.

האיש היה בן 27 בעת החתונה, ולכן היה בוגר ומודע למעשיו.

האישה מכחישה קשר רומנטי עם עמית לעבודה מחברת הביטוח וכן מכחישה את הטענה שהיא והאיש ניתקו יחסי אישות. טיוטות הסכמי הגירושין נשלחו בזמן כעס, אך אין בכך כדי להעיד על רצון סופי בגירושין. הודעות הכעס שנשלחו לאיש נבעו מהתנהגותו הלא נאותה. האישה לא ידעה בנוגע למעצרו של האיש.

האישה התעקשה על דיון הוכחות בנושא העיקולים כדי למנוע הברחת כספים.

האישה ערכה לאיש מסיבת יום הולדת 50. האישה טוענת שהם המשיכו לנסוע ביחד לחו"ל גם לאחר טיוטות הסכמי הגירושין. לסיכום, האישה טוענת שהאיש בגד בה, עזב את הבית ויוזם את הגירושין, ולכן הוא חייב לשלם לה את כתובתה.

בדיון בתאריך 30/5/24 נחקר האיש וכך טען בחקירתו:

"האיש: במהלך השנים משנת 2016 היו כמה עליות וירידות בחיי הנישואין שלנו, כל הזמן את הבקשות שלה להתגרש לא רציתי, אהבתי את האישה  הזאת, והיא דאגה להשפיל אותי בטיול, היא עומדת ליד בעלה של א. לא לידי… אשתי שלחה לי הסכם גירושין כמה פעמים, אני רציתי שלום בית, היא רצתה להתגרש… עד שהוחלט ביחד שהאישה רצתה שאני יעזוב את הבית בהסכמה ביחד… זה היה לאחר שניסיתי לשקם את היחסים… לא רציתי להתגרש, היא רצתה להתגרש, אהבתי את האישה הזאת, היא דאגה להשפיל אותי, הייתי בבית, ישנתי בסלון, איימה עלי כל השנים לסבך אותי במשטרה, האשה הזאת ממררת לי את החיים בבתי משפט עם עיקולים של הפנסיות, האשה בגדה בי עם פלוני בעלה של א., לא ראיתי שקיימה איתו יחסים, אבל הלכה איתו בסתר, זה להיפגש איתו בחניונים של העבודה שלה, הם נסעו לחו"ל בצירוף עם עוד אנשים."

לאחר שהסתיימו הדיונים הגישו הצדדים סיכומים.

האישה תובעת תשלום כתובה, בהתבסס על סכום הכתובה המקורי העומד על 5,555,000 ש"ח. עם זאת, היא מביעה נכונות לפשרה ודורשת רק כ-20% מסכום זה, שהם כמיליון ש"ח.

האישה מבססת את דרישתה על מספר עילות: האיש עזב את חדר השינה ואת הבית, ובכך הפר את חובותיו כלפיה. האיש הגביל את חשבון הבנק המשותף, ובכך פגע בזכויותיה הכלכליות. האישה נאלצה לפתוח בהליך משפטי לאיזון משאבים, אך ורק כדי לשמור על זכויותיה.

מאידך גיסא, האיש טוען שהוא זכאי לפטור מתשלום הכתובה.

לטענתו, האישה הגישה תביעה ממונית בבית המשפט, והיא זו שיזמה את הגירושין, ולכן הוא עזב את הבית. האיש טוען שהאישה היא מורדת, בכך שסירבה לקיים יחסי אישות, ושהיא קיללה אותו. האיש עזב את הבית על רקע רצונה של האישה בגירושין.

האיש טוען שסכום הכתובה הוא מופרז, ובעת החתונה הוא לא התכוון להתחייב על סכום כה מופרז בכתובה.

הכרעה

יש לדון מה הדין כאשר יש ספק לביה"ד מי מהצדדים גרם לקרע ולפירוד בין הצדדים, אם האישה נחשבת כמוחזקת בכתובה, וכן בשיטות הפוסקים בחיוב כתובה מופרזת ומוגזמת.

אם יש ספק לביה"ד מי מהצדדים גרם לקרע ולפרוד בין הצדדים, האישה מוחזקת בכתובה

הנה מצינו במה שכתב רבנו פלטוי גאון (מובא בהגהות אשרי כתובות פרק י"ג סימן ה', הג"ה ג'):

"וכן מצאתי בתשובת רב פלטוי גאון וזה לשונו והיכא דארגילו קטטה, אם היא מרגלת כמורדת הוי ואין לה כלום, ואם הוא מרגיל, יש לה כל הכתובה"

מוכח מדברי הרב רבנו פלטוי גאון שאין הדבר תלוי מי הגיש ראשון את תביעת הגירושין, אלא מי אשם בפרוק ובחורבן הבית.

וכן כתב רבנו הטור (סימן קי"ח):

"מי שהיא תובעת לבעלה לגרשה ויצאו הגירושין ממנה אין לה מן הדין לגבות זולתו מה שהיא טוענת ויתברר מסכום נדונייתה. ולא נחוש למה שימצא כתוב ממנה בכתובה […] כי כתב לה אדעתה למיקם קמיה, אדעתה למיפק ולמיסב לא כתב לה […] ואם תבע הוא גירושין, אינו יכול לגרשה אלא לרצונה או אחר שיפרע לה כל סכום כתובתה עיקר, ונדוניא ותוספת."

גם מדברי הטור נראה שאותו צד שגרם להרס הנישואין וגרם לגירושין, דהיינו אם האישה גרמה לדבר הנ"ל היא מפסידה את כתובתה, אולם אם האיש גרם להרס הנישואין הוא חייב בכתובתה.

למסקנה הנמשכת מרבותינו יוצא שהצד שגרם לגירושין יוצא נפסד בעיקר הכתובה.

וכל האמור זה בעיקר הכתובה, אבל לגבי חיוב של התוספת של הכתובה מצינו בדבר זה מחלוקת בין רבותינו הראשונים, רבנו חננאל ורבנו תם, בכל אלו שכופים את האיש להוציא האם האישה גובה גם את תוספת כתובתה או רק את עיקר הכתובה.

כך בגמרא יבמות דף ס"ה ע"ב – באישה הטוענת שחפצה בחוטרא לידה ומרא לקבורה:

"אמר רב אחא … עובדא הוי קמיה דרב יוחנן בכנישתא בקיסרי, ואמר יוציא ויתן כתובה"

וכתבו התוספות שם ד"ה כי הא:

 "פסק ר"ח דכל הנך דכופין מחמתה דווקא מנה ומאתיים אית לה, אבל תוספת לית לה דאדעתא למיפק לא אוסיף לה […]. ורבנו תם מפרש דלכל מילי הוי תנאי כתובה ככתובה".

וכתב הב"י בסימן קנ"ד שנפסקה ההלכה כדעת ר"ח, וכן דעת הרי"ף והרא"ש, וכן דעת הרמב"ם (פרק ט"ו הלכות אישות הלכה י'), וכך פסק מרן המחבר בשולחן ערוך (סימן קנ"ד סעיף ו'):

"ואם טענה שחפצה לילד כדי שיהיה לה בן שתשען עליו (ואין לה כבר שום בן), ואומרת שהוא גורם שאינו יורה כחץ, אם שהתה עמו עשר שנים ולא נתעברה, ואינה תובעת כתובתה כדי שנחוש שתובעת גט כדי לגבות כתובתה […] וכופין אותו להוציא, ויתן מנה מאתיים אבל לא תוספת."

אבל שיטת הריצב"א בתוספות (שם) שכתב:

"והיכא שהודה הבעל שאין יכול לבעול, פסק הריצב"א דצריך ליתן גט וכתובה, ותוספת […]. ומטעם דפסק ר"ח דאין תוספת בבאה מחמת טענה משום דאדעתא למיפק לא כתב לה, זה הטעם אין שייך באין יכול לבעול דמידע ידיע דנשאת לו מתחלה לכך"

על פי הריצב"א מוסיף האור שמח (הלכות אישות פרק י"ב הלכה י"א) כי גם מזונות הוא בגדר זה, ולא יתכן נישואין בלי מזונות, שכל אישה נשאת על דעת שיזון אותה, ואם לא יזון תדרוש ממנו גט כי על דעת כן התחייב, ולכן אם תדרוש גט מחמת שאינו זן אותה, חייב בתוספת.

וכך משמע מפד"ר (חלק א' עמוד 218 הרבנים הדיינים הגאונים הגר"א גולדשמידט, הגר"ש קרליץ, הגר"י בבליקי זצ"ל):

"אבל אם הבעל אינו זן את אשתו מפני שאינו רוצה להשתכר ולזון, ובגלל זה היא דורשת גט… והגירושין הם באשמתו… לכן גם לדעת הר"ח אין הבעל פטור לשלם התוספת. ואם לא נאמר כן, הרי לפנינו דרך לבעל מורד יכולת להתחמק מתשלום כתובה, לא יזון אותה ויאלצנה על ידי זה לדרוש גט, ויהיה פטור לשלם את הכתובה על ידי המרידה, בטענה על דעת שתדרשי גט לא התחייבתי, דבר זה אין הדעת סובלתו".

בנידון שלנו במקרה המונח על שולחנו של ביה"ד, לאחר עיון בפרוטוקולים של הדיונים ובסיכומי הצדדים, דעת ביה"ד שאין אפשרות להכריע בוודאות מי אשם בהרס הנישואין, בפירוק הבית, ומי גרם לגירושין בין הצדדים. כיון שהבעל פתח תיק גירושין ועזב את בית המגורים המשותף, אך טוען שהאישה היא זאת שביקשה ממנו לעזוב את הבית, והיא ערכה נוסחאות של טיוטות של הסכמי גירושין, ושלחה אותם בשנים האחרונות לידיעתו של האיש, ואף האישה פנתה לבית המשפט כדי לבקש איזון משאבים.

מנגד, האישה מכחישה את הטענות הללו וטוענת שהאיש עזב את הבית מרצונו. לדבריה, הרבה זוגות עורכים טיוטת גירושין ואף מתקוטטים ביניהם ולאחר מחשבה שנייה ושיקול דעת נוסף חוזרים לחיות ביחד באהבה ובשלום, וכך גם היה ביניהם. בשנים האחרונות הצדדים יצאו לטיולים בחו"ל, ואף קיימו הצדדים יחסי אישות ביניהם.

כך שלפני ביה"ד עומד "נעלם" גדול, מי הוא זה אשר גרם להרס הנישואין הללו. במקרה של ספק מי הגורם לפירוק הבית, השאלה הנוספת העומדת לפני ביה"ד מי נחשב  מוחזק בכתובה, כיון שידוע לכול, הכלל התלמודי של "המוציא מחברו עליו הראיה", ולכן השאלה היא מי נחשב מוחזק בכתובה, ומי נחשב "מוציא" מחברו.

הנה מצינו בפד"ר בחלק ג' (עמוד 163) שכתבו הרבנים הגאונים הדיינים י.מ. בן מנחם, י. הדס, ב. זולטי, בשבתם בבית הדין הגדול:

 "אמנם כתב בספר נתיבות המשפט על רבנו ירוחם בספר מישרים נתיב כ"ג גבי פלוגתא דרבוותא, אם הבעל יכול לכופה לדור עימו במקומו אם הבעל הוא המוחזק יכול לומר קים לי ולא יפרע לה  כתובתה, וז"ל:

 "ואיפשר עוד דאפילו לא תפסה מכל מקום כיון שהכתובה שחייב לה הוא ודאי, והפסד הכתובה הוא ספק, אין ספק מוציא מידי ודאי וזה מקצוע גדול הוא וצריך לפנים".

וכן נראה דעת הבית שמואל בסימן קנ"ד ס"ק ב' שכתב בפלוגתא דרבוותא במומין גדולים שידעה בהן, אם היא יכולה לומר סבורה הייתי שאני יכולה לקבל עכשיו א"י לקבל, שאפילו לרמ"א שפסק אין כופין להוציא, מ"מ אין דינה כמורדת אם אין רצונה לדור עמו, וי"ל קים לי כהני פוסקים, ועיין בבית מאיר שם שתמה דהלא במורדת דינה לפחות מכתובתה, והבעל הוא המוחזק בממון."

אבל מדגישים הדיינים הרבניים זצ"ל בהמשך דבריהם:

 "וגם לדעת הבית מאיר יתכן לומר שרק בספיקא דדינא אין להוציא מהבעל הכתובה שהוא המוחזק, כיון שהוא טוען טענת וודאי "קים לי" כדעת הפוסקים שדינה כמורדת והפסידה כתובתה, אבל בספק בקביעת העובדא אם היא מורדת או לא, בזה גם הבית מאיר מודה שמספק היא לא הפסידה כתובתה, שהרי אין בפנינו טענת וודאי שהיא מורדת, והרי זה כאומר הלויתני ואיני יודע שפרעתיך שחייב לשלם, ועיין בשו"ת מהרי"ט חלק א' סימן קי"ט, וכן משמע מדברי שו"ת הרדב"ז חלק א' סימן שס"ד…"

העולה מדברי הרבניים הדיינים זצ"ל שהם חילקו בין אם יש ספק בדין (כגון אם האישה מורדת או לא) אז אין להוציא מן הבעל כיון שהוא נקרא מוחזק בכתובה, לבין אם יש ספק במציאות ובעובדות (כגון מי אשם בגירושין בין הצדדים) דאז האישה נקראת מוחזקת בכתובה וצריך לשלם לה את הכתובה והתוספת. במקרה המונח לפנינו הרי יש מחלוקת בין הצדדים מי גרם לחורבן הבית ומי גרם לפירוק הנישואין, ולכן לפי פסק הדין שכתבו הדיינים הנ"ל האישה נחשבת מוחזקת בכתובה.

 שיטות המפרשים בתביעה של האישה בכתובה מופרזת ומוגזמת

הנה בפד"ר כרך ט"ו (עמוד 211) כתבו הרבניים הגאונים הדיינים: שאר ישוב כהן, מרדכי א. אוריה, חיים שלמה שאנן זצ"ל, בנידון "כתובה בסך 240 מיליון ש"ח, ופסיקת פיצויים". וחלק מהנדון שדנו בו הרבניים הוא בדיני "אסמכתא", ובנוסף דנו שם בדין שטר שכתוב בו חיוב, שברור שהוא אסמכתא וכתבו בו "דלא כאסמכתא" אם מועיל מה שכתבו בו "דלא כאסמכתא", שהרי לכאורה המציאות סותרת את הדברים שכתב "דלא כאסמכתא", וזה לשונם:

"כבר נחלקו רבותינו הראשונים אם שטר שכתוב בו חיוב, שברור שהוא אסמכתא וכתבו בו "דלא כאסמכתא" אם מועיל מ"ש בו כך, שהרי לכאורה המציאות סותרת את הדברים שכתב "דלא כאסמכתא", עיין בבעל העיטור אות ח' סימן י"ח, ובטור שו"ע חושן משפט שם סימן ר"ז סעיף י"ח ומה שכתב בסמ"ע שם. והטעם הוא פשוט מפני שעינינו הרואות שיש כאן אסמכתא, ומה מועיל מה שכותב "דלא כאסמכתא". ויש פוסקים שסוברים; שמ"ש כך הוא לא לומר שאין התחייבות לפנינו שיש בה אסמכתא, אלא שהוא מוותר על טענה זו, בקניין שהוא מקנה לחברו…"

רוב הרכב הדיינים פסק (הרב ש.י. כהן, הרב מרדכי א. אוריה) לחייב סכום כולל של פיצויים, כולל כתובה ונדוניא ותוספת, וכתבו שאם כתוב בכתובה גוזמא רגילה לא גדולה, יש לקיימה הואיל וכתוב בה "דלא כאסמכתא" והחתן התחייב בשבועה ותקיעת כף ובקנין לקיים מה שכתוב בכתובה, אבל אם הגוזמא היא כל כך גדולה ומופרזת שרק אנשים מעטים מאד יכולים לקיים התחייבות סכום ענקי כזה, יש לומר שמעולם לא התכוון להתחייב בזה, כי זה דבר שאי אפשר לקיימו. אבל הרב ח.ש. שאנן בדעת מיעוט כתב שעל הבעל לשלם עיקר כתובה בלבד.

והנה בספר "שורת הדין" כרך ח' (עמוד ע"ר) כתב הגאון הדיין דוד לבנון שליט"א חבר בית הדין באשקלון, במקרה שהתחייב הבעל בכתובה מיליון ש"ח ומסיק כך (עמוד רע"א):

 "לאחר עיון בשאלה זו נראה, שהבעל חייב לשלם לאשתו את תוספת הכתובה גם בסכום גבוה ומוגזם לרוב בני האדם".

הרב מפרט בהחלטתו שלא ניתן לטעון שהחתן לא היה מודע למה שכתוב בכתובה או בשטר כפי שפוסק הרמ"א (סימן ס"ו סעיף י"ג) ביחס לכתובה, וכן בנושא לשונות הכתובים בשטר הכתובה שלשונות אלו מבטלים אסמכתא, וכתב הרב הנ"ל בסוף פסק הדין (עמ' רצג):

 "לפני מתן פסה"ד, התייעצנו עם מרן הגאון הרב י. ש. אלישיב (זצ"ל) בשאלה זו, אם תוספת הכתובה בסכום גבוה מחייבת את הבעל, ודעתו הייתה, שהכתובה מחייבת, ואין כאן חשש אסמכתא, ואין לומר שנכתב לשם כבוד בעלמא"

והנה בספר "שערי חופה וקידושין" מאת הגאון הרב יגאל צפירה שליט"א ראש מחלקת דיינות במכון אריאל, שם כתב הרב בעמוד קע"א בהערה:

 "אולם דעת מו"ר הגרז"ן גולדברג שהתחייבות מוגזמת תופסת, ואייתו ממה שאמרו במשנה (כתובות נ"ד ע"ב) אם רצה להוסיף אפילו מאה מנה יוסיף, וסכום זה הוא בוודאי סכום מוגזם…וכך נראה מדברי התוספות (כתובות נ"ד ע"ב) ד"ה אע"פ, ואין זה עניין לדין אסמכתא" 

והנה מצינו במה שכתב הגאון הדיין הרב שלמה דייכובסקי חבר בית הדין הגדול בספרו "לב שומע לשלמה" (סימן א', אות ג') שיש להעריך את סכום הכתובה בהתאם לפרנסה של עשרת אלפים שקלים בחודש שזה סכום נכבד מאד, ולשנה הם מאה ועשרים אלף ש"ח, וכתב הרב שסכום גבוה יותר הוא נכנס לגדר של כתובה מוגזמת ואינו חייב לשלם את הסכום המופרז כי הוא נכתב לשם כבוד.

ברם הגאון הרב חיים שלמה שאנן זצ"ל אב"ד תל אביב נתניה ואריאל, כתב בספרו עיונים במשפט חלק ג' (סימן נ"ה, סעיף ח' עמוד תנ"ח) וכן בספרו עיונים במשפט חלק א' (סימן כ"ד עמוד רי"ד) בנושא כתובה מוגזמת:

"אין במקרה שלפנינו כל אסמכתא כיון שהיה ברשותו של הבעל בעת ההתחייבות סכום הגדול מסכום הכתובה, ולפחות הצפי היה שהוא יוכל לעמוד בהתחייבותו של מיליון ש"ח…"

ואמר לי הגאון הדיין הרב נחום גורטלר אב"ד רחובות שליט"א, שהרב הדיין בנימין בארי שליט"א אב"ד אשקלון ששמע מפי מרן הרב י. ש. אלישיב זצ"ל שגם סכום גבוה של מיליון ש"ח חייב לשלם על פי התחייבות בכתובה ואין כאן משום אסמכתא.

והנה במקרה המונח לפנינו הסכום הרשום בכתובה הוא 5 וחצי מיליון ש"ח, אבל האישה מוכנה למחול על רוב הסכום ומבקשת רק סכום כמיליון ש"ח.

כאמור, אישה המבקשת סכום גבוה עבור כתובתה, מצינו בכך מחלוקת אחרונים אם זה נחשב לאסמכתא או לא, מאידך גיסא, כפי שהרחבנו, האישה נחשבת מוחזקת בכתובה.

כמו כן, האישה אמורה לקבל מהאיש באיזון המשאבים לפי הנתונים שבידינו כיום בסביבות 300-350 אלף ש"ח, אך הדבר אינו סופי.

לכן:

• בנושא כתובה מוגזמת ישנה מחלוקת בין הפוסקים, ועל כן נראה שיש מקום לפשרה.

על פי הנתונים שהוצגו, בית הדין קובע כי הבעל ישלם לאישה סכום של 120,000 ש"ח בנוסף למה שהאישה תקבל במסגרת איזון המשאבים.

• אם יחולו שינויים מהותיים בנתוני איזון המשאבים, כל אחד מהצדדים יהיה רשאי להגיש בקשה לשינוי סכום הכתובה.

בית הדין יבחן את הנתונים החדשים ויכריע בהתאם לנסיבות.

        הרב יאיר לרנר – דיין

נביא עתה את הדברים שכתב כב' אב בית הדין, הרב יהודה שחור שליט"א.

רקע עובדתי

הצדדים נישאו זל"ז בתאריך …. במעמד הנישואין התחייב הבעל בכתובה על סך 5,555,000 ₪.

הצדדים גרו בבית הצדדים במושב. בחודש 4/2020 הבעל עזב את בית הצדדים שבמושב ועבר לגור בעיר.

האישה תבעה שלום בית ואח"כ האיש תבע גירושין.

בתאריך 25/1/2023 נפסק (בדעת הרוב) שהמסקנה היא שיש על האישה 'מצווה' להתגרש. (לדעת המיעוט מומלץ להתגרש בהסכמה).

בהתאם לכך הצדדים התייצבו לסידור גט בתאריך 16.02.2023 והתגרשו זה מזה.

הצדדים מנהלים הליכי חלוקת רכוש בפני בימ"ש לענייני משפחה.

האישה הגישה לפנינו תביעה לחיוב האיש בכתובתה על 5,555,000 ₪, אולם הסכימה לצרכי פשרה לקצוב את הסכום לכ- 20% מהסכום הנקוב בה, קרי מיליון ש"ח.

עיקר טענות האישה

בפסק הדין לגירושין נפסק כאמור כי מחמת הפירוד הממושך ביניהם ישנה 'מצווה' גרידא על האישה להתגרש, ואף נקבע שם במפורש כי לאיש 'אין טענות על האישה שמקיימות עילה לגירושין', הוכח כי לא ניתנה עילת גירושין אשר גורמת לאישה להפסיד את כתובתה, והאישה היא זאת המוחזקת בה.

ביה"ד בפסק דינו ככל הנראה הסתמך על דינו של רבינו ירוחם המפורסמים בעניין 'מורדים זה על זה'. שם מדובר באופן שהאישה קדמה ומרדה באומרה 'לא בעינא בו – יתן לי גט וכתובה' ולאחר מכן גם האיש לא היה מעוניין באישה, משא"כ בנידון דידן בו קדם האיש במרידתו בהגשת תביעת הגירושין.

האיש עזב את חדר השינה חרף תחנוניה אליו שיחזור לשם, ולאחר מכן אף עזב האיש את הבית, בהמשך הגביל את חשבון הבנק המשותף ופתח בתביעת גירושין, ובכך 'הגירושין יצאו ממנו' והוא חייב לפרוע את כתובת האישה.

לטענתה, הבעל ניהל רומן עם מזכירתו א. במהלך נישואיהם, כך גילתה בדיעבד דרך הילדים, על כך שהאיש יצא עם המזכירה לנסיעות משותפות לחו"ל בסמוך לפרידה, בעודם נשואים.

למרות הקשיים שעברו הצדדים במהלך חיי הנישואין, לרבות כך שבעלה היה מצוי בהליכי הוצל"פ, ונעצר בהאשמה להלבנת הון, ולרבות טיוטות 'הסכם הגירושין' שהוחלפו בין הצדדים בשנת 2018 – צלחו בני הזוג את משברי החיים, התגברו על המחלוקות, נסעו במשותף לטיולים לחו"ל והמשיכו לחיות יחד ולגדל את ילדיהם.

עיקר טענות האיש

יש לדחות את תביעת הכתובה ממספר סיבות:

ראשית, בפסק הדין לגירושין קבע ביה"ד שתביעת 'שלום הבית' שהגישה האישה הינה "שלא בתום לב, וכל כוונותיה ופעולותיה זה למקסם את זכויותיה הרכושיות, והיא הוגשה אך ורק כ'היכי תימצי' שהאישה תוכל לתבוע מדור ספציפי".

האישה חפצה ויזמה בראשונה את הגירושין בעצם תביעתה בענייני הרכוש בפני בימ"ש לענייני משפחה בתאריך 21.07.2020. לראיה צירף האיש תכתובות שכתבה לו האישה: 'צא מהבית כמה שיותר מהר', 'תרשה לי להזכיר לך שרציתי להתגרש לפני 6 שנים שלא היה לך כלום לא כסף ולא עבודה, לא הסכמת להיפרד', 'אני לא רוצה אותך אתה מגעיל אני איתך סיימתי, איכס, פשוט דפוק', 'תמות נפשי עם פלישתים הפעם הכול מהכול וגם אלוקים לא יעזור לך ואני ממך מתגרשת'.

האישה זלזלה באיש בתקופה שבו הוא היה מסובך בחובות כלכליים, השפילה אותו במהלך טיול קבוצתי בכך שהתחבקה דווקא עם בעלה של מזכירתו א' ובכך האישה היא זו שהביאה חורבן והרס על חיי הנישואין.

מעצם תביעותיה הממוניות שהגישה האישה בפני בימ"ש לענייני משפחה, יש לראותה כעוברת על דת.

האישה סירבה שהבעל ייכנס לחדר השינה, סירבה להצעתו לגשת לטיפול זוגי ולכל ניסיון שלום בית שהגיע ביוזמת האיש על ידי ידיד משותף ע' וכן סירבה לקיים אתו יחסי אישות.

בנסיבות אלו שהגירושין יצאו ממנה 'אדעתה למישקל ולמיפק לא כתב לה' והאישה הפסידה את כתובתה.

לטענת האיש, סכום הכתובה מוגזם ונועד רק ל"כבוד והתרברבות" ללא כוונה אמיתית. והוא נכתב על ידי האיש בזמן היותו דל אמצעים, שעבד כשומר והרוויח פרוטות, הגדרת כתובה כ'אסמכתא' שאינה חלה, משום שהמתחייב סבור שלא יבוא לידי גביה.

במסגרת איזון הזכויות הפנסיוניות, האישה זכאית לקבל מהאיש על פי חוות הדעת האקטוארית סכום הנע בין 459,285 ש"ח לבין 250,000 ש"ח. בהתאם לפסיקה המקובלת ולפיה אין 'כפל זכויות', לא ניתן לחייב את האיש הן בכתובה והן בזכויות פנסיוניות.

חשדות האישה על קיומו של רומן בין האיש לבין המזכירה שלו א' לא הוכחו, ואף ביה"ד קבע כך בפסק דינו הנזכר.

שני הצדדים צירפו מקורות מפי ספרים ומפי סופרים התומכים לכאורה בעמדתם במישור ההלכתי והמשפטי. כמו"כ שני הצדדים הגיבו כל אחד לסיכומי השני, ודבריהם היו לעיני בית הדין.

דיון

בין הצדדים קיימות מחלוקות רבות, הן בעובדות עצמן, והן בדרכי הראייה וההסתכלות על 'אבני הדרך' שקרו במהלך חיי נישואיהן, ובשאלה כיצד להתייחס אליהן.

בעובדות עצמן הצדדים חלוקים, בין היתר, אם האיש קיים רומן בתקופת חיי הנישואין עם מזכירתו לעבודה, גב' א'. לדברי האישה, האיש העביר את החגים והחופשות במחיצתה של א' ואף נסע עמה לחו"ל, עובדות המלמדות כי ככל הנראה ניהל האיש רומן עם א' שעובדת תחתיו בסוכנות הביטוח. לעומת זאת, לדברי האיש עסקינן בקשרי עבודה נטו, קשרים הקיימים מטבע הדברים מתוקף עבודתם המשותפת בסוכנות הביטוח, ומכאן ההסבר על הנסיעות לחו"ל עמה.

הצדדים חלוקים גם כיצד להתייחס לעזיבת הבעל את חדר השינה המשותף, ובהמשך אף לעזיבתו ויציאתו מן הבית. עמדת האישה שהבעל יצא מיוזמתו מחדר המיטות, כחודשיים טרם עזיבתו את הבית, האישה הפצירה בו לחזור לחדר השינה אולם האיש סובב לה את הגב, ולאחר מכן בחר לעזוב את ביתם ללא כל סיבה הנראית לעין. מנגד, עמדת האיש, שהאישה היא זאת אשר סילקה וציוותה עליו לעזוב את חדר השינה, לא הסכימה שהוא יתקרב ויגע בה, ובהמשך מתוך הבנה שיש ביניהם הסכם גירושין – יצא האיש מהבית בהסכמה מלאה ביניהם.

האישה פתחה ראשונה בתביעה רכושית בפני בימ"ש לענייני משפחה בתאריך 20.07.2020, אך קיימת מחלוקת בין הצדדים כיצד יש להסתכל עליה. לטענת האיש – תביעת האישה לאיזון משאבים, לחלוקת רכוש ולהקדמת מועד הקרע, מעידים על רצונה בפועל לפירוק הנישואין והליכה לקראת גירושין. ואילו לטענת האישה, היא זאת שנאלצה לפתוח בהליך רכושי בבימ"ש, לצו הצהרתי ושמירת זכויות באיזון משאבים ועיקולים, נוכח פעולות האיש שנעשו בהפתעה בחסימת החשבון המשותף ועזיבתו הפתאומית את הבית. לטענתה, חששה האמיתי לגורל עתידה הכלכלי, לא הותירו בידה כל ברירה אלא לפתוח בהליכים רכושיים ל'הקפאת מצב' על מנת לשמור על זכויותיה הכלכליות.

עוד נחלקו הצדדים בפרשנות דברי האישה על רצונה להתגרש. האיש עומד על טענתו שהאישה הביעה לא פעם ולא פעמיים את רצונה להתגרש מבעלה, כפי הפרשנות הפשוטה בדבריה העולה מתכתובות בין הצדדים. מנגד טוענת האישה שעשתה זאת אך ורק בכעס דרך מריבה מחמת זעם על התנהגותו של האיש, בכדי 'לאותת' לו לשוב למוטב, ברם לא היה בכוונתה רצינוּת להתגרש אלא לערוך משא ומתן לתיקון המצב.

מחלוקת נוספת קיימת ביחס לאותו אירוע של חגיגת יומולדת 50 לאיש בחודש פברואר 2020 כחודשיים לפני עזיבתו את הבית. לדברי האישה במהלך האירוע שערכה עבורו, בהשתתפות הילדים וחברים, הצדדים התנהגו כזוג לכל דבר, התחבקו והתנשקו (צורפה תמונה שהם מתנשקים בפה) ככל בני זוג רגילים. לעומת זאת, לדברי האיש הצדדים היו ביחסים לא תקינים באותה תקופה, הם לא דיברו ביניהם קודם לכן במשך חודש, וכשהגיע האיש לאירוע הוא היה מובך מהמעמד ועל כן עשה את הכול כהצגה אחת גדולה.

א.     בין 'אישה רעה' שיש לה כתובה ותוספת לבין אישה ש'יצאו הגירושין ממנה'

ישנם שני מושגים הלכתיים אשר המה לכאורה סותרים זה את זה ודיניהם שונים זה מזה. הפוסקים האחרונים עמלו רבות ליישב אותם כפי שיפורט לקמן, ודבריהם משליכים לכאורה על מקרה דידן.

מחד גיסא ידועים דברי הטור באבע"ז סימן קיח וז"ל:

"מי שהיא תובעת לבעלה לגרשה ויצאו הגירושין ממנה אין לה מן הדין לגבות זולתו וכו', ואם תבע הוא הגירושין אינו יכול לגרשה אלא לרצונה או לאחר שיפרע לה כל סכום כתובתה עיקר ונדוניא ותוספת". עכ"ל.

כלומר המדד לחיוב כתובה אינו נקבע בהתאם לשאלה מי 'שבר את הכלים' ופתח את הליך תביעת הגירושין או מי עזב את הבית, אלא יש להתבונן במהות ושורש הבעיה בשל מי הרעה הזאת? מיהו זה הגורם בהתנהגותו שלו – שאינה מניחה לצד השני שום אפשרות לחיים תקינים נורמליים וסבירים – לאלץ בכך את השני לפתוח בהליכים או לעזוב את הבית.

וסברא גדולה היא שהרי אם לא כן, יבוא צד אחד – לדוגמא האישה – ותקניט ותמרר את חיי בעלה עד אשר לא תעמוד בפניו של בעלה הברירה אלא לתבוע גירושין, ובכך יתחייב האיש בכתובתה, ונמצאת מידת הדין לוקה. וכך הוא בדוגמא הפוכה, האיש יקניט וימרר את חיי האישה עד אשר לא תעמוד בפניה של האישה הברירה אלא לתבוע גירושין, ובכך תפסיד האישה את כתובתה, ונמצאת מידת הדין לוקה. אלא ודאי שיש לברר מיהו זה האשם בפירוד ואיזה הוא הגורם אשר 'הגירושין יוצאים ממנו', ואם יוכח בפנינו שהאישה אשמה בפועל בגירושין, אף אם הבעל תבע את הגירושין בכהאי גוונא הפסידה האישה את כתובתה.

מאידך גיסא קיים דין אחר של 'אישה רעה'. בסוגיה ביבמות (ס"ג:) נאמר:

"אמר רבא אישה רעה מצווה לגרשה, דכתיב "גרש לץ ויצא מדון וישבות דין וקלון" (משלי כ"ב י') ".         

ובהמשך הסוגיה שם דורשת הגמרא:

"נתנני ה' בידי לא אוכל קום" (איכה פרק א' פסוק י"ד) אמר רב חסדא אמר מר עוקבא בר חייא, זו אישה רעה וכתובתה מרובה".

חזינן אם כן, שאף אם יוכיח האיש באותות ובמופתים שהאישה היא אישה רעה כהגדרתה, אשר לא ניתן לחיות עימה עד אשר הגיע האיש למצב כי 'לא אוכל קום', וממילא לכאורה 'הגירושין יצאו ממנה' – מכל מקום עדיין אין זה סיבה להפסיד לה כתובתה.

הובאו באחרונים ג' תירוצים בישוב הסתירה האמורה: (ראה תיק 1084985/16 מביה"ד הרבני ת"א בפני כבוד הדיין הרה"ג רפאל זאב גלב שליט"א שביארם בטוב טעם ודעת).

חילוק בין אישה רעה 'הנוקמת', לאישה רעה מחמת עצמה

הביאור הראשון (הביאו בשם ספר משפט השלום עמ' קיא) הוא לחלק בין אישה רעה במהותה, כשתכונותיה ומידותיה הם מקולקלים בעצמיותן, והם הם שורש התנהגותה הרעה לבעלה, לבין אישה שהיא אינה רעה בשורשה, אלא הפכה עצמה לרעה אך ורק מחמת 'נקמה' על התנהגותו של הבעל. התנהלותו של הבעל היא זו אשר גרמה לה 'לשלוף את ציפורניה' ולהיות רעה כלפיו.

אישה זו הרעה במהותה ובמידותיה מפסידה כמובן את כתובתה. אך במקרה זה שהאישה  פעלה בצורה רעה כלפי בעלה מחמת 'נקמה' – זו אינה הפסידה את כתובתה, מאחר וניתן להניח כי האיש הוא זה אשר התחיל בפועל לצערה ולהקניטה, והאישה רק נגררה והחזירה לו על מנת לנסות 'ליישרו' למען ילך בדרך טובים.

האם 'האדם הסביר' יכול להמשיך את חייו לצידה של אשתו

דרך נוספת ליישב את הסתירה האמורה היא – רמת הסבל של האיש לחיות לצידה של האישה. היינו שעל ביה"ד לערוך בחינה מדוקדקת במסגרת הדיונים של 'מבחן האדם הסביר', אם שייך שאדם זה יחיה לצידה של אישה זו בצורה שפויה ונורמלית, הגם שחייו לא יהיו 'גן של שושנים', מכל מקום אם יכול לסובלם כך, אזי היא תחשב לאישה רעה בלבד, ולא הפסידה כתובתה.

מאידך גיסא, אם יתברר לביה"ד מעל לכל ספק כי לא ניתן לחיות עם אישה רעה זו ולהסתדר עימה בשום צורה שהיא, וכל אדם סביר שהיה נתקל באישה זו היה לוקח את רגליו והולך לו לדרכו, אזי מוכח שהגירושין יצאו ממנה, ובמעשיה הרעים בעצם הפסידה כתובתה.

הטיב להגדיר זאת הרב הנזכר בפסק הדין הנ"ל וז"ל:

"המודד היחיד המונח בפנינו כדי לקבוע האם היא זכאית בתוספת הכתובה אם לאו, הוא האם נחשב הדבר שהגירושין יצאו הימנה. אם בית הדין סבור כי לנוכח מעשיה הרעים של האישה שהוצגו והוכחו בפניו, אין שום אפשרות לבעלה לחיות לצדה ולהישאר נורמלי, הרי נחשב הדבר שהיא זו שהביאה את הגירושין, ואיכא סברת 'דעל מנת למשקל ולמיפק לא הקנה לה', והרי היא מפסדת את הכתובה ותוספתה.

מה שאין כן בגוונא שנראה לבית הדין שעל אף הסבל הרב, עדיין האיש מסוגל למעשה להמשיך ולחיות עימה, ויכול לחיות עימה חיי אישות, אזי אף על פי שהיא מצערת אותו עד מאד והוא סובל ממנה סבל רב, עדיין אין להפסידה מחמת כן כתובתה, שהרי עדיין הם יכולים להמשיך ולחיות כבעל ואישה, וכמו שמצאנו בגמרא שם [יבמות ס"ג:] אצל גדולי ישראל, רבי חייא ורב, שאע"פ שנשותיהן היו מצערות אותן, ומה שהיו מבקשים מהן היו עושות בדיוק להיפך, מכל מקום קיבלו זאת עליהם ואמרו דיינו שמצילות אותנו מן החטא ומגדלות את בנינו."

ואם יבוא השואל וישאל באישה זו שהוברר לביה"ד כי לא ניתן לחיות לצידה, כיצד זה נשאה לו לאישה בשעתו? הרי ודאי היו ביניהם תקופות יפות, בטח היו להם רגעים יפים בהם חיו באהבה, אחוה, שלום ורעות, כיצד זה אינו מסוגל לחיות עימה כעת?

התשובה לכך נעוצה במספר גורמים אפשריים, נציין לדוגמא כמה אפשרויות. לעיתים אנשים עוברים שינויים כאלה או אחרים במהלך החיים; אפשר שמשבר מסוים פקד את האישה וגרם לה לשינוי בהתנהגות; קיימים מצבים מסוימים בהם האישה הסתירה מבעלה לתקופת מה נטילת כדורים שהיא נוטלת לצורך טיפולים נפשיים כאלה ואחרים, וכאשר הפסיקה פעם או פעמיים לקחת את הכדורים – בעלה הבחין באופן מידיי במצבה; יתכן אף שהסיבולת של האיש השתנתה במרוצת הזמן, כוחותיו כבר אינם עומדים לו כבעבר, איננו מסוגל, ואף כל אדם סביר לא היה מסוגל, להכיל את רשעותה ומעשיה כלפיו.

אישה רעה דווקא כלפיו או אף כלפי כל אדם

ביאור נוסף (הובא שם בשם הרה"ג בנימין בארי שליט"א אב"ד אשקלון בדימוס) קיים להבנת החילוק בין המקרים – הִינו כלפי מי הדברים מופנים ברעתה של האישה.

במידה ואישה זו היא רעה בייחס לכל אדם, כלומר זוהי ההתנהגות שלה באופן שוטף כלפי כל אחד ואחת, הכול יודעים שאישה זו רעה לבריות, אזי באופן זה היא נכנסת להגדרה של אישה רעה ואם ירצה בעלה לגרשה עליו לשלם לה את מיטב כתובתה, וזאת על אף הסבל שהוא עובר, שהרי מוכח שהאישה אינה חפצה בגירושין והתנהגותה זאת היא כלפי כל אדם ולא דווקא כלפיו, משכך אין סיבה להפסידה כתובתה.

אולם באופן בו האישה נחמדה ואדיבה כלפי כל אדם (או עכ"פ מתנהגת באופן סביר כלפי כל אדם), אך רק כלפי בעלה היא מתייחסת ברשעות ובמידות מגונות, אישה זו מוגדרת כמי שהגירושין יצאו ממנה. היות והתנהלות זאת היא רק כלפיו הרי שהיא גמרה אומר לסיים את חיי הנישואין במחיצתו של בעלה, ואשר על כן תכננה כיצד לגרום לבעלה לפתוח בהליכים ולעוזבה. במעשיה כלפיו מוכיחה האישה שהיא זאת הרוצה לצאת ממסגרת הנישואין, ומצערת ומקניטה אותו ועושה כל לאל ידה עד אשר יקום האיש ויעזבה, בנסיבות אלו אין מנוס מקביעה לפיה הפסידה האישה את כתובתה.

[אפשר אולי להוסיף, שגם אם האישה לא יזמה התנהגות רעה מתוך תכנון כדי לאלץ את בעלה ליזום גירושין, אלא שהאישה מתנהגת כלפי בעלה באופן גרוע ובניגוד להתנהלותה עם שאר הבריות, שגם במקרה זה האישה נחשבת כאשמה בכישלון חיי הנישואין והיא תיכנס להגדרה "שהגירושין יצאו ממנה".]

בפסק הדין הנזכר (1084985/16) הוכרע למעשה כטעם השני של 'מבחן האדם הסביר'.

מן הכלל אל הפרט

להלן נעסוק במקרה דנן על מנת לבחון את מצבם הזוגי של בני הזוג, עובדות שיש בהם כדי להשליך ישירות על חיוב או על אי־חיוב האיש בכתובתה של האישה.

לטענת האישה, הגירושין יצאו מאת האיש, אשר בחר לעזוב את חדר השינה וכעבור חודשיים אף לצאת מהבית ולנטוש אותה, ולאחר מכן לפתוח בתביעת גירושין.

עמדתו של האיש, שהאישה היא זו שדחתה אותו, לא קיימה אתו יחסים, פגעה בו בהקשר של מצבו הכלכלי והותירה בו צלקת ריגשית. ועל כן, אף אם הוא זה שבפועל עזב את הבית ופתח בתביעת גירושין, מכל מקום עשה זאת בצדק וכתגובה סבירה נוכח מעשיה והתנהגותה של האישה כלפיו, לאחר מסקנה משותפת ביניהם לצעוד לקראת גירושין בהסכמה. ומשכך היא זו שבעצם גרמה לפירוק נישואי הצדדים.

להלן עמדתנו,

במקרה דנן האיש לא הצליח להוכיח עילת גירושין מובהקת מדוע זה בחר 'לשבור את הכלים' לעזוב את הבית ולהתגרש? מהו הדבר המהותי שהיה לא סביר בהתנהגותה של האישה אשר אילץ אותו לקום לעשות מעשה ולפעול בדרך של גירושין?

טענותיו שנשמעו בדיון, נסבו על כך שהיו הרבה מריבות בבית. לדאבוננו מריבות מצויות בהרבה בתים מישראל, אולם לא הוכח על ידי האיש שהמריבות הופיעו בעטיה של האישה.

בנוסף טען האיש שהאישה לא רצתה אותו, אולם האיש לא גיבה את טענתו בראיות, מדוע הגיע למסקנה שאשתו אינה רוצה בו, ועל סמך מה הוא תומך את יסודותיו?

וכך אמר האיש בפרוטוקול הדיון מיום 09.03.2021 כשנשאל על ידי ביה"ד מדוע הוא רוצה להתגרש(שורות 15-23):

"ביה"ד: נשמע את הבעל, מדוע אתה רוצה להתגרש?

הבעל: קודם כל הגירושין האלה כבר לפני שנתיים וארבע שנים היו בינינו הליכי גירושין שהיו מגובים בהסכמים עם עורכי דין והתהליך של הגירושין והיו טיוטות הסכמים שלא יצאו לפועל כי הילדים היו עדיין קטינים, האישה כל השנים האלה עבדה בחברת מ' כמנהלת בכירה אני הייתי בהוצאות לפועל, ובחלק מהתקופות הייתי גם עצור בפרשיות כאלה ואחרות היא לא רצתה אותי. רוב החיים בינינו היו שאני הייתי לא מדברים הייתי ישן הרבה בסלון. בתקופה האחרונה בשנה האחרונה קודם שעזבתי את הבית ישנתי חודשיים בסלון והרבה לא דיברנו הרבה מריבות. היא זה התאים לה, היא לא רצתה גם כנראה שאני אישן איתה, זה התאים לה שאני  יעזבו אתה בית גם רצתה בזה, לא רק שרצתה בזה היא שלחה לי גם הסכמי גירושין מעורכת הדין שלה."

האיש מסכים שבמשך חיי הנישואין שלהם, שלום הבית שלהם היה מצוי בעליות וירידות, 'לונה פארק' כהגדרתו, וכך אמר האיש(דיון מיום 30.05.2024 שורות 142-150):

"ב"כ האשה: ב 11/9/18 אתה כותב פוסט בפייסבוק "לאשה של חיי"…

הבעל: נו אז, היא כתבה לי ואני כתבתי לה, לא רק את זה, הרבה מאוד הודעות ווצאפ עם לבבות … , עם הרבה מאוד ברכות, כי אני אהבתי את האישה הזו.

ב"כ האישה: זאת אומרת ב 2018 אתם חוזרים לחיות כאילו המשבר מאחוריכם?

הבעל: לא. כי היחסים בינינו מ 2016 אולי קצת לפני היו כמו "לונה פארק". זה אומר שאני לכל אורך התקופה של החיים שלי איתה, הייתי איש משפחה ואיש בית ואהבתי אותה, זה אומר שאני עבדתי בית, עבודה, בית עבודה, גם כשהייתי חייב ומוגבל באמצעים כל הכסף שלא היה לי חשבונות בנק, זרם הכל לחשבון שלה, היא ניהלה את הכסף. תמיד. כל הזמן שאני ניסיתי לשפר ולהילחם על חיי הנישואין היא דאגה להשפיל אותי, היא דאגה כל הזמן להשפיל אותי, אם ברבים אם לפני הילדים."

אולם נראה שהאיש החליט להתגבר על הקשיים והחליט להישאר בשביל הילדים, וכך אמר(שם  שורות 218-220):

"הבעל: בשנת 2016 או 2018 שהחלטתי שזהו שדברים לא יכולים להמשיך ככה, לקחתי את נ' וא' הבנות שלי לבית קפה – 'קפה קפה' בלוד, ישבתי איתם שם וסיפרתי להם שאנחנו כנראה נפרדים, הם שם בכו ברמה של לא יודע מה, וזה שבר אותי והחלטתי להישאר בשביל הילדים."

על פי דבריו, בתקופה שנת 2018 חוו בני הזוג מריבות תכופות, אשר הניעו אותם לנסח טיוטות הסכם גירושין. אולם, טרם חתימת ההסכם, כאשר שיתף האיש את ילדיו בהחלטת הפרידה, נכח כי הילדים הגיבו לקבלת ההודעה באופן קשה. לפיכך, בחר האיש שלא להמשיך בתהליך הגירושין, והחליט לשוב לחיות עם אשתו, זאת מתוך דאגה לטובת ילדיהם.

האיש הלין על כך שבשעה שעזב את חדר השינה – כחודשיים קודם הפרידה – האישה לא פנתה אליו או לחברים משותפים בבקשה לחזור אל חדר השינה. ברם על פי הפסיקה וההלכה החיוב לחזֵר אחר בן הזוג לפייסו להחזירו לשלום בית מוטל יותר על האיש.

וכך אמר האיש בדיון מיום 09.03.2021 (שורות 24-32):

"ביה"ד: למה עזבת את חדר השינה ועברת לישון בסלון?

הבעל: בחודשיים האחרונים קודם עזיבתי את הבית ישנתי בסלון, וזה לא פעם ראשונה זה היה לסירוגין, כי היחסים בינינו היו עכורים, עם הרבה מרמור, והרבה דברים שהילדים שמעו, ושקרים שהיא נתפסה בהם, והיא כל הזמן רצתה וענין אותה רק הכסף ההכנסות, והמריבות רובם היו על הכסף, שהיה כסף היתה מה שנקרא שמחה, וכשלא היה כסף הכל היה במרמורים, לצערי בכל הפעמים עד היום גם אף פעם היא לא פנתה לא אלי ולא לחברים שלנו המשותפים ולאף אחד בגישה שאני יחזור הביתה, אף פעם לא, היא עסוקה כל כולה ביחד עם עו"ד שלה לתבוע בבתי משפט, אקטוארים, פירוק שיתוף לבית, ביקשה איזון משאבים, עשתה לי עיקולים ורודפת אותי אחרי כסף וגם מציקה לי במקום העבודה…"

מקור לדין האמור שהחיוב לפייס את בן הזוג מוטל יותר על האיש הוא מדברי הרשב"א המובאים ברמ"א (אבן העזר סימן פ' סעיף יח) שם כתב שהחיוב ליזום שלום בית רובץ על כתפיו האיש, וכל זמן שהאיש לא פעל כאמור אזי חיוב הכתובה עומד בתוקפו.

יפים לכאן דברי הדיין הרה"ג חיים וידאל שליט"א (תיק 1047225/1):

"מכאן רואים אנו כי חובת ההשתדלות לשמירת התא המשפחתי אינה שוויונית בין האיש לאישה. כאשר יש משבר בין הצדדים, חובת האיש לרצות ולפייס את האישה גדולה יותר מאשר של האישה. יש להוסיף ביאור: אין כוונת הדברים שעל הבעל להשפיל את עצמו כדי לרצות את אשתו, אלא העניין הוא כי הגבר ניחן בתכונות הגלומות באישיותו והמעניקות לו יכולות מיוחדות לקירוב הלבבות, וככל הנראה על דרך הכלל תכונות אלה אינן קיימות בשווה אצל האישה, ועל כן כנאמן ליכולותיו וכאשר הוא מכיר בחסר הנמצא אצל האישה, נקל לו יותר לקרבה אליו בחזרה – גם במצב שהיא אחראית יותר ליצירת הריחוק."

האיש דיבר במהלך הדיון בעיקר על כך שסיבת הגירושין הייתה בעקבות כך ש'נגמרה אהבה' ביניהם.

וכך אמר האיש הדיון הנזכר (שורות 68-72):

"ביה"ד: אנחנו שומעים דברים כלכליים של כסף. חוץ מהם היו עוד דברים בחיי היום יום גם שהפריעו לך שבגללם אתה רוצה להתגרש?

הבעל: כן. לפני כמה שנים נגמרה האהבה, וכשאין אהבה אז אין חברות, וכשאין חברות אין זוגיות, וכשאין זוגיות אין יחסי אישות טובים, וזה משליך על מריבות על עצבים, הבית התפרק, והבית נהרס והילדים שומעים ויש צעקות ויש מריבות ומדברים לא יפה…"

זה המקום להדגיש ש'מות אהבה' אינה נחשבת לעילת גירושין אשר בגינה ניתן להפסיד את האישה מכתובתה, חוסר אהבה אינו אומר בהכרח ש'הגירושין יצאו ממנה'.

ביה"ד אף הציע לאיש להפנותם לאיש מקצוע לצורך ניסיון שלום בית, אולם האיש דחה את ההצעה וסירב לכל ניסיון מסוג זה.

ראה שורות 87-98 לדיון הנזכר:

"ביה"ד: אז הניסיון נכשל לשלום בית. אם היא תגיד שהיא רוצה אצל מישהו מקצועי שלום בית, מגשרת פסיכולוגית, וביה"ד ישלח למישהו שביה"ד מכיר, לא אצל חברים כי אולי הם לא מקצוענים, אם היא תגיד שהיא תרצה מישהו מקצועי, האם תהיה מוכן ללכת איתה לנסות כמה פגישות לשלום בית?

הבעל: החיים שלנו במציאות הם לא תיאוריה, יש חיי היום יום ששנה אתה מחוץ לבית, זה נגמר, זה עבר, אין לך אפילו אתה מוצא את עצמך עם אשתך בבית משפט, עם שקרים, עם עורכת דין, ואתה אומר זהו, יש איזה שהוא מקום שזה נגמר ממשיכים הלאה בחיים, אני מבחינתי יש לנו משקעים מלפני 4 ו 5 שנים עם הרבה דברים שתפסתי אותה משקרת לי, שגמרו גם את האהבה וגם את החיבור ואת האנושיות, אני לא חושב שבן אדם צריך להחזיק בן אדם בכוח, כל הנושא של שלום בית וסליחה על המילה זה בולשיט, אי אפשר להגיד מצד אחד שלום בית ומצד שני לנהל עם עשרות אלפים של עורכי דין מאבק רוצה את בעלי, ומצד שני עורכת הדין שלה בום טראח עיקולים ובעיות עם העורכי דין, למה? לא עובד."

בתקופות מסוימות בחיי נישואי הצדדים – האיש היה מסובך עמוק בחובות, לבנקים להוצל"פ ולרשויות המס בישראל, בסכומים של מיליוני שקלים. עובדה זאת השפיעה רבות גם על מערכת היחסים בין בני הזוג. העניין מוסכם על ידי שניהם. יש לדבר אף הסבר על פי אמרת חז"ל שכשיש חסרון ממון בבית אזי מתחילים המריבות וחוסר שלום בית, כמבואר במסכת ב"מ (נט ע"א): "אמר רב יהודה – לעולם יהא אדם זהיר בתבואה בתוך ביתו שאין מריבה מצויה בתוך ביתו של אדם אלא על עסקי תבואה, שנאמר 'השם גבולך שלום חלב חטים ישביעך'."

ראה לעניין זה בשורות 60-63 לדיון הנזכר:

"ביה"ד: אתה רוצה להתגרש. תגיד לנו מה הבעיה בגברת הזו. אמרת חשבונות של כסף. אבל איזה בעיות היו בחיי הנישואין?

הבעל: חיי הנישואין שלנו היו על חומריות, כשיש כסף האשה נחמדה, מתבטא בחדר המיטות, בבישולים, בחיוכים בחיבוקים, וכשאין כסף אז הכל יורד לטמיון. דהיינו מריבות…"

עם זאת, מציאות מאתגרת זו אינה מטילה את מלוא כובד האשמה על האישה לבדה. לא כל אישה חזקה דיה בכדי לסבול תקופות קשות במהלך החיים ללא מירמור וכאב, הקושי הוא מובן ולגיטימי לחלוטין.

לכל היותר לשני הצדדים יחדיו קיים 'אשם תורם' לקרע שנוצר בנסיבות ההסתבכות הכלכלית. על האיש רובצת החובה המוסרית במהלך תקופה כזאת לעודד את אשתו במילים טובות ולנסוך בה תקווה לעתיד טוב יותר, להשקיע יותר בזוגיות, לשבחה ולפארה ולפצותה בדרכים אחרות. ומאידך גיסא גם על האישה מוטלת האחריות לתמוך בבעלה בתקופות קשות ומאתגרות בחיים, תפקידה של אישה ללכת אחר בעלה בטוב וגם ברע.

הוכח שהמערכת הזוגית ביניהם לא הייתה 'יציבה' מספיק בכדי להתמודד עם האתגר הכלכלי שבא לפתחם. בנסיבות אלה לא ניתן להטיל את מלוא כובד האחריות על האישה גרידא.

מושכל יסוד הוא שחז"ל תיקנו חיוב כתובה על האיש. חיוב זה עומד בתוקפו כשטר חוב לכל דבר ועניין, ואין האיש יכול להיפטר מחיוב זה אלא בנסיבות שהצליח להוכיח עילת גירושין מוצדקת שבגינה לא ניתן לחיות עם אישה זו, ואשר בגינה נאלץ האיש לגרשה.

בפועל, האיש עשה מעשה ועזב את בית הצדדים. טענותיו על כך שהאישה סילקה אותו מהבית ועל כך שהוא עזב את הבית מתוך הבנה שיש הסכם – לא הוכחו. לא הוצגה בפנינו כל ראיה, בכתב או בעל־פה או בעדות, על בקשתה של האישה שהאיש ייצא מהבית או על סיכום מוקדם ביניהם שהאיש יעזוב את הבית לפרידה מסודרת (ביחס לתאריך הרלוונטי).

אדרבה, ניכר מדברי האיש במסגרת הדיון, שהוא מודה בכך שהאישה ניסתה למנוע את 'רוע הגזירה' ופנתה לחבר משותף שלהם על מנת שינסה לסייע באיחוי של הקרעים.

כך ניתן ללמוד מפרוטוקול הדיון מיום 09.03.2021 (שו' 175 ואילך):

"ביה"ד: לאשה. האם עשית ודיברת עם הבעל על שלום בית? יצאת איתו למסעדה או למקום שנותן אוירה כמו שאומרים כדי לנסות בא נחזור?

האישה: בגלל שהוא עזב את הבית בפתאומיות ולא הבנתי למה, פניתי לשותף שלו ע', לא בשביל להתגרש חס וחלילה לא אלא כדי שיסביר לי אולי הוא יודע מה קרה לו למה הוא הלך, להבין מה קרה, ואז שוחחנו ובאמת ע' ניסה לדבר איתו, ובשיחה שלו עם א' הוא חזר ואמר לי תשמעי הוא לא רוצה להיות איתך בשום מקרה, ושאלתי למה מה עשיתי לו, פניתי לע' להבין למה הוא הלך, שישיב וידבר איתו, הוא ישב ודיברת איתו, ואמר לי נכון ח' הוא לא רוצה להיות איתך, אמרתי למה מה עשיתי לו מה קרה, ואז נורא נפגעתי ממנו מכל התהליך שהוא קם ועזב את הבית, וע' וא' ניסו לדבר איתנו, ואמרנו שאני נורא פגועה ואני צריכה את הזמן שלי.

[…]

ביה"ד: לבעל. היא פנתה אליך באמצעות החבר שלך ע' השותף שלך?

הבעל: לפני שעזבתי את הבית הבחור הזה היא פנתה אליו כי לפני שנתיים שרצינו להתגרש היא פנתה אליו והוא החזיר אותנו, אז היא פנתה אליו שוב, אבל הפעם זה לא הלך, כי בסוף היום הוא גם הבין והוא גם שותף וחבר שלי שמבין, יש לנו שיחות מקולטות איתו ואיתה ואיתי ביחד."

הוכח בפני בית הדין כי האישה, באמצעות חבר משותף, פעלה באופן אקטיבי ויוזם בניסיון ליישב את הסכסוך ולמנוע את הפרידה, וזאת בשתי הזדמנויות נפרדות. בניסיון הראשון, מאמציה של האישה נשאו פרי והצדדים שבו לחיות יחדיו. אולם, לאחר שהצדדים נפרדו בשנית, חזרה האישה ופנתה לחבר המשותף בניסיון נוסף להשיב את הצדדים לחיים משותפים, אך ניסיון זה לא צלח. בסופו של דבר, חרף מאמציה של האישה, החבר המשותף לא הצליח ליישב את הסכסוך בשנית, כפי שהודה הבעל, 'הפעם זה לא הלך'. לדברי הבעל, אף החבר המשותף הבין כי הפעם לא ניתן להביא את הצדדים לחיים משותפים.

מכאן, שהאישה ניסתה לשקם את חיי הנישואין.

סיכום התמונה העולה כי בני הזוג חוו שלושה משברים עיקריים במהלך 23 שנות נישואיהן. (בנוסף למשברים נוספים פחות חמורים, כגון בשנת 2016):

משבר ראשון עיקרי חל בשנת 2012, במהלכו רצתה האישה להתגרש מבעלה, אך האיש לא חפץ להיפרד, כפי שניתן לראות מההודעה שכתבה האישה לבעלה, ויובא לקמן.

משבר שני עיקרי בחייהם נוצר בשנת 2018, בני הזוג החליפו טיוטות הסכמי גירושין שלא הבשילו לכדי הסכם חתום, נוכח הסבל והקושי של הילדים. הצדדים חזרו לחיות יחדיו במשך שנתיים נוספות, במהלכם בילו, חגגו יחדיו את החגים, נסעו לחו"ל עם הילדים, התנהגו ככל זוג נשוי, לרבות יחסי אישות שהצדדים אמנם חלוקים על תדירותם אך לא על קיומם, נראה שהקרע התאחה או לכל הפחות עומעם בהרבה, והם התגברו על המשקעים.

אם בוחר האיש לתת משקל למצבם הזוגי בשנת 2018 כפי שהשתקף מהתכתובות ביניהם ביום 17.07.2018, מהן עולה לטענתו, שהאישה "רצתה להתגרש כבר לפני שש שנים" (בשנת 2012!), ובכך טוען האיש שהאישה יזמה וחפצה בגירושין – מדוע זה בוחר האיש להתעלם מהמשך ההודעה? בה סיפרה האישה שהאיש אמר לה שהוא רוצה לחיות לבד: "היום שכבר היה לך האומץ ואמרת לי בצורה הכי אמיתית שכן אתה רוצה לחיות לבד", מדוע לא הכחיש האיש באותה הודעה את האמירה שנאמרה כביכול בשמו ואומר 'לא אמרתי כזה דבר'? מכך שהאיש לא הגיב כך, ניתן להבין שמסכים האיש שדבריו אלו נאמרו גם נאמרו על ידו, והוא זה שרצה לחיות לבדו.

האיש המציא לתיק ביה"ד צילום מסך של שיחת וואטסאפ' הנ"ל.

וזהו לשון ההתכתבות ביניהם האמורה (מיום 17.07.2018):

"(17 ביולי 2018)

אני מבינה שעירבת את י' אתמול בדרך במה שהתכתבנו ביננו אני הילדים שלנו הם ילדים שלנו ולא חלק מההחלטות שלנו בחיים.

[א'] העולם הוא גלגל פעם אתה למטה פעם למעלה זה שעכשיו אתה בדרך חדשה ומצליח ויש לך שקל וחצי יותר לא נותן לך לגיטימציה להתנהג כמו שאתה מתנהג ותרשה לי להזכיר לך שרציתי להתגרש לפני שש שנים שלא היה לך כלום! לא כסף ולא עבודה לא הסכמת להיפרד. אז היום שכבר היה לך האומץ ואמרת לי בצורה הכי אמיתית שכן אתה רוצה לחיות לבד בוא תעשה את זה בצורה הכי יפה ומכובדת יש לך היום מחויבויות כספיות של הבית כולל החוב של אמא שלך גם. בוא נשב ונפתור את העניינים שלנו בצורה יפה ומכובדת או לבד או אצל עו"ד אם אתה רוצה. אתה בוחר את הדרך. אם תחליט להתכסח איתי תדע שיש לי הורים מאחורי ואני לא ילדה שאתה מחליט להעניש אותה צא מהסרט הזה.

(9:00)

מי שערב את הילד זאת את לי אין שקל לקחת את מה שהיה לי בחיים כולל את ה 30,000 אלף האחרונים שהלוויתי לקחת לי מהחשבון ללא רשות וכדאי שתחזירי לי אותם"

במסגרת תכתובת הוואצאפ' דלעיל, האיש סימן בהגדשה ("במרקר"), קטע מתוך דברי האישה, אשר לטענתו תומך בעמדתו. אולם, בית הדין מציין כי בסמוך לקטע המודגש, בשורות המסומנות בקו תחתון, האישה מבהירה באופן חד משמעי כי הבעל מעוניין לחיות בנפרד. הבעל, בתגובה לאותה תכתובת, לא הכחיש את טענתה זו.

בשנת 2020 שב וצץ לו משבר שלישי עיקרי נוסף, הפעם האיש 'שבר את הכלים' ועזב את הבית. נוכח חסימת האיש את כרטיס האשראי של האישה – נאלצה האישה לפנות לבימ"ש על מנת לשמור על זכויותיה הממוניות, להקפאת מצב שהאיש לא יבריח נכסים, פעולות אלו לגיטימיות לחלוטין בעת הזאת. אילו האישה הייתה גם תובעת פירוק שיתוף, ניתן היה לקבל את הטענה שכוונתה אכן לגירושין ולא רק לשמירת מצב קיים. אך האישה לא תבעה פירוק שיתוף.

ניכר מכל הנ"ל, שהאישה ניסתה בכל כוחה למנוע את הפרידה בשעתו, בשנת 2020, עשתה מהלכים בכיוון הזה, פנתה לחברים וכו', אולי מהלכים לא מספיקים, אבל בהחלט עשתה מספר צעדים לקראת האיש. בטח ובטח שלא ניתן לקרוא למצב זה ש'הגירושין יצאו ממנה'.

אשר על כן, נראה יותר שהאיש בעזיבתו את חדר השינה ואח"כ בעזיבתו את הבית, הוא זה שיזם את פעולת הגירושין. לא הוכח שהאישה עונה להגדרה 'אישה רעה' באופן ש'אדם הסביר' אינו יכול לחיות עימה. בנסיבות אלו יש קושי לקבוע שהאישה הפסידה את כתובתה.

להלן נבהיר כי האמור בפסק הדין לגירושין בהתייחס לגירושין, אינו מחליש את עמדת האישה בעניין הכתובה.

ב.    דין הכתובה כשיש ספק ומחלוקת בעובדות הנוגעות לשאלת הפסד או אי־הפסד הכתובה

קבענו שנראה שהגירושין יצאו יותר מהאיש. עתה נבחן מה היה המצב ההלכתי אילו היה לנו ספק ממי יצאו הגירושין. כאשר ישנו ספק מהותי על מי להטיל את האשמה בגירושין על האיש או על האישה, פסק הדין בתביעת הכתובה יהיה בעיקר תלוי בתשובה לשאלה, מה דין הכתובה כשיש ספק מסוג זה.

ידועים ומפורסמים הם דברי מרן הגאון רבי עובדיה יוסף זצוק"ל (בשו"ת יביע אומר חלק ה' אבן העזר סימן יג אות ט') שכתב בנידון דידיה שאפילו לא יהא אלא ספק ממש, הרי הבעל הוא המוחזק ויש לומר 'אוקי ממונא בחזקת מריה' והמוציא מחברו עליו הראיה. ואף על פי שדעת הרדב"ז (בשו"ת חלק א' סימן שסד) שבמקום ספק בדינא לא הפסידא כתובתה, שכיוון שהחוב מבורר צריך שהמחילה או ההפסד יהיו ברורים, מכל מקום הביא את דברי שו"ת לחם רב (סימן נב) דכתב שבמקום מחלוקת אין להוציא מהבעל את הכתובה ואינו דומה לאומר 'איני יודע אם פרעתיך' כי התם הוה ליה למידע והכא – לא. ועוד: כיוון שלא ניתנה כתובה לגבות מחיים ובהיותם נשואים, נמצא שלא הייתה לה שעת הכושר לגוביינא כלל, ולכן בעל השטר הרי הוא כבא להוציא מן המוחזק.

וזה לשון מרן היביע אומר(שם):

"איברא דחזינן בשו"ת הרדב"ז ח"א (סי' שסד) שכ': והיכא דאמרה מאיס עלי סתם, ובשעת ההמלכה לא התרו בה שתפסיד כתובתה, יש לדון אם חזרה בה אם הפסידה כתובתה או לא, ומסתברא דבכה"ג לא הפסידה כתובתה, חדא שעיקר הדין תלוי בפלוגתא דרבוותא, וכמה גאוני עולם ומכללם הרא"ש ס"ל דלא הפסידה כתובתה עד לאחר י"ב חדש, ותו דלא אמרינן בכה"ג דלא מפקינן ממונא מספקא, שכיון שהחוב מבורר, צריך שלשון המחילה יהיה ג"כ מבורר, ושמור זה שהוא עיקר גדול בדיני ממונות. ע"ש. אולם בשו"ת לחם רב (סי' נב) כתב, בדין המורדת דמ"ע דאיכא פלוגתא אם צריכה שיהוי י"ב חדש להפסידה כתובתה או לא, בודאי שאין להוציא מיד הבעל הכתובה, כיון דאיכא מ"ד דמפסדת בלא שיהוי י"ב חדש. ע"ש. נמצא שאינו סובר כטעמו האחרון של הרדב"ז."

וסיים וז"ל(שם):

"ומכל זה סיוע לדברי הלחם רב הנ"ל, ושלא כמ"ש הרדב"ז שכל שהמחילה אינה ברורה חייב בכתובתה.

[…]

כללא דמילתא דאף בנ"ד אין להוציא מן הבעל המוחזק, והאשה הפסידה כתובתה. וכן פסק בכיו"ב בשו"ת שמן המשחה (דף סה ע"ד). ונסתייע מד' הלחם רב הנ"ל. ע"ש."

ויש שכתבו שכל מחלוקת זו הינה רק היכא שיש בפנינו 'ספק דיני' האם יש לחייב את הבעל בכתובה או לפוטרו, בהא מצינו מחלוקת מי נחשב מוחזק, מה שאין כן היכא שיש בפנינו 'ספק במציאות', הרי שכל עוד לא יוכח מעל לכל ספק שיש סיבה לפוטרו מחיוב הכתובה, כולי עלמא יודו שיש לחייבו בכתובה, מאחר שהאישה המחזיקה בידה שטר כתובתה היא נחשבת ל'מוחזק' ולא הבעל.

כן נכתב בפד"ר חלק ג' (עמוד 161) בפסק דין מבית הדין הרבני הגדול בהרכב הרבנים הגאונים בן מנחם, הדס, וז'ולטי זצ"ל, לאחר שהביאו שהיא מחלוקת בין ה'בית מאיר' (אבהע"ז סימן קנד) שהבעל מוחזק בממון הכתובה, לבין 'נתיבות משפט' על רבינו ירוחם ב'מישרים' (נתיב כ"ג) שהאישה חשיבי מוחזק בכתובה, וז"ל:

"ואפשר עוד דאפילו לא תפסה מכל מקום כיוון שהכתו' שחייב לה הוא ודאי והפסד הכתובה הוא ספק אין ספק מוציא מידי ודאי וזה מקצוע גדול הוא וצריך לפנים."

כתבו כאמור שבספק במציאות לכו"ע האישה נחשבת למוחזקת(שם עמ' 164):

"וגם לדעת הבית מאיר יתכן לומר שרק בספיקא דדינא אין להוציא מהבעל הכתובה שהוא המוחזק כיוון שהוא טוען טענת ודאי קים לי כדעת הפוסקים שדינה כמורדת והפסידה כתובה, אבל בספק בקביעת העובדא אם היא מורדת או לא בזה גם הבית מאיר מודה שמספק היא לא הפסידה כתובתה, שהרי אין בפנינו טענת ודאי שהיא מורדת, והרי זה כאומר הלויתני ואיני יודע שפרעתיך שחייב לשלם ועיין בשו"ת המהרי"ט ח"א סי' קי"ט עי"ש."

מן הכלל אל הפרט

במקרה דנן קיימת מחלוקת קיצונית בין גרסאות הצדדים, כל צד מאשים את משנהו שהוא זה אשר הביא חורבן והרס על חיי הנישואין. גם אם נצא מנקודת הנחה כי יש בפנינו ספק על מי מוטלת האשמה לגירושין, ואף למסקנת מרן היבי"א (שם) שהבעל נחשב למוחזק בכתובה, ונחשב כאומר 'איני יודע אם נתחייבתי' ופטור מתשלום והאישה הפסידה כתובתה, מכל מקום יש צד חזק לומר שכל מחלוקתם נאמרה ב'ספק הלכתי', אבל באופן שישנו 'ספק במציאות' כהכא, ששני הצדדים לא הביאו ראיה חותכת ומוכחת לעמדתם, וקיים ספק במציאות אם האיש בחר לעזוב את הבית או האישה ביקשה ממנו לצאת, וספקות נוספים האמורים לעיל – לכו"ע האישה נחשבת מוחזקת בכתובה.

מכאן, שנראה יותר שהאישה לא הפסידה את כתובתה, כי יותר נראה שהבעל יותר אשם בכישלון חיי הנישואין, וגם אם היה בכך ספק במציאות, קיימת סברא חזקה שבכה"ג האישה מוחזקת בכתובתה.

אולם למרות כל האמור לעיל, נראה שספיקות אלו ישפיעו על גובה סכום הכתובה שתקבל האישה. בנוסף, גובה סכום הכתובה במקרה דנן ייקבע לפי פשרה ושיקול דעת, לא רק בגלל הספיקות הנ"ל, אלא גם בהתחשב בסכום הכתובה המוגזם וכפי שנפרט להלן, וכן בהתחשב בכספים שהאישה אמורה לקבל בעתיד במסגרת איזון המשאבים והם נחשבים ככספים  שניתנים לה על חשבון הכתובה.

ג. חיוב כתובה מוגזמת בסכום נמוך יותר

במעמד הנישואין התחייב הבעל בכתובה על סך של 5,555,000 ש"ח. התחייבות האיש בסכום זה של הכתובה הינו מוגזם ומופרך לכל הדעות. כתיבת סכום זה בכתובות, היא ככל הנראה נפוצה בחוגים מסוימים מתוך הנחה שיש במספר סגולי זה משמעות של מזל וברכה וכיוצא בזה. דבר זה מעצים את אי גמירות הדעת של המתחייב אשר כתבה לשם כבוד והתרברבות ו/או כסגולה, ואין בה התחייבות של ממש.

לדברי האיש הכתובה נכתבה בזמן היותו דל אמצעים, כשעבד כשומר והרוויח סכומי כסף מועטים. לטענתו הגדרתה ההלכתית של הכתובה היא כ'אסמכתא' שאינה חלה משום שהמתחייב סבור שלא יבוא לידי גביה.

אף האישה מסכימה לטענה ומכירה בפסיקה המקובלת שהסכום הנזכר הוא מוגזם, ועל כן היא אינה עומדת על מלא סכום הכתובה, ומוכנה להסתפק לצורך פשרה בכ-20% מסכום הכתובה, קרי: מיליון שקל.

אך גם הסכום של מיליון ש"ח לענ"ד הוא סכום גבוה ומופרז באנשים שאינם במעמד סוציואקונומי גבוה במיוחד. (אמנם, יש הסוברים שגם סכום שכזה יש לחייבו במלואו וכפי שהוזכר בנימוקים של כבוד ידידי ועמיתי הרה"ג יאיר לרנר).

נחלקו הפוסקים מצד הדין ומהו המנהג כיום, אם במקרה של כתובה מוגזמת יש לחייב את האיש על כל פנים בחלק ממנה, כדין 'אם אוביר ולא אעביד אשלם אלפא זוזי' (בבא מציעא קה, א) שחייב על כל פנים 'במיטבא'. ומכוח זה עשו בפסקי דין רבים פשרה וחייבו בסכום נמוך מסכום הכתובה, בטווח של מאות אלפי ש"ח או עשרות אלפי ש"ח. הצד השני הוא, שאם הכתובה מוגזמת אין לחייב גם מעט, כיון שאין מנהג בזה. ולפי צד זה, אין זה דומה לסוגיית 'אם אוביר ולא אעביד', שרק בסוגיה שבבבא מציעא 'אם אוביר ולא אעביד' שהיה מנהג לשלם מעט, מחייבים, לא כן בכתובה שאין מנהג.

הדברים עתיקים ואין כאן מקום להאריך בהם. סקירה מקיפה ניתנה בפסק דין בתיק 1376465/7 מביה"ד ת"א יפו (וכן תיקים 1337422/2,3 מביה"ד הרבני הגדול, וכן בתיק מס' 1054415/2 מביה"ד חיפה), וישנם לכך מקורות רבים, ואכמ"ל.

עמדת רוב הפוסקים שיש לשקול כל מקרה לגופו.

הדעת נוטה, שגם בכתובה בסכום מוגזם, נהי שלא נחייב את הסכום המוגזם, ככל והאישה זכאית לכתובה, היא תקבל את הסכום שנחשב כסביר ואינו מוגזם. 

ד.  כפל הטבות ("כפל מבצעים")

הכלל המקובל (המכונה גם בביטוי: "אין כפל מבצעים"), נשען על הבסיס ההלכתי שבגוף ההתחייבות של הבעל לתשלום הכתובה קיימת 'אומדנא דמוכח' שהתחייבות זו אינה בנוסף לזכויות שהמחוקק העניק לאשה בחוק יחסי ממון אלא חופפות להן. מעולם לא עלה על דעת הבעל להתחייב בסכום כסף כפי הנקוב בשטר הכתובה, אשר ישולם בנוסף לסכום שהאישה תזכה מכספי הבעל (כספים שהם שלו בלבד, על פי ההלכה) מכוח חוק יחסי ממון. ובהתאם להיגיון האמור לעיל, שלא עלה על דעתו להתחייב התחייבות הלכתית, בנוסף לחובה החוקית שהטיל עליו המחוקק, אלא כהתחייבות החופפת אחת את רעותה.

[כדוגמא לכך נציין הוראה דומה לכך בחוק הירושה.

בסעיף 11 (ג) לחוק הירושה קבע המחוקק:

" – המגיע לבן זוג על פי עילה הנובעת מקשר האישות, ובכלל זה מה שאשה מקבלת על פי כתובה, ינוכה מחלקו בעיזבון."

 הרי שהמחוקק קבע שאין מקום שהאישה תזכה ב'כפל מבצעים', הן בזכויות הממון שהמחוקק העניק לאשה בחוק הירושה, והן בתשלום דמי כתובתה לה היא זכאית מכוח דין תורה.]

מנהג רוב בתי הדין הרבניים בישראל הוא, שכאשר האישה זכאית לכתובתה, הרי מקזזים מסכום הכתובה בפועל, כספים שהאישה מקבלת על פי חוק איזון משאבים, (כי הם נחשבים ככספים שניתנים גם על חשבון הכתובה). הנוהג הוא שלא לזוז ממנהג זה אלא במקרים קיצונים וחריגים באופיין (ראה בפסק דינו של הגאון רבי אברהם שרמן שליט"א חבר בית הדין הגדול (בדימוס) [ערעור ס"ב/337, 793367/1] שפורסם [בחלקו] כמאמר בשורת הדין (חלק י' עמוד קכד, הובאו דבריו בפסק דין בתיק מס' 823575/7 נתניה). ישנן פסיקות בודדות הסוברות אחרת, אולם פסיקות אלו אינן מקובלות על רובם המוחלט של דייני ישראל. ישנם גם מקרים נדירים בנסיבות מיוחדות ביותר שהייתה בהן הצדקה לחריגה מהכללים המקובלים אך הם מקרים נדירים, והמקרה דנן אינו נכלל בהם.

משום כך, יש כספים שהאישה אמורה לקבל באיזון המשאבים שהם נחשבים ככספים שהיא מקבלת על חשבון הכתובה.

במקרה דנן האישה אף היא מסכימה לפסיקה המקובלת בבתי הדין על כך ש'אין כפל מבצעים': (דיון מיום 12.03.2023 שורות 8-10)

"…סך הכתובה 5,555,555 הצדדים התחתנו בשנת 1997, במקביל יש תביעת רכוש שמתנהלת בבית משפט לעניני משפחה שכמובן כל מה שייפסק שם יתקזז כי ברור לנו שזה לא מה שנקרא אין כפל מבצעים… "

כך גם משתמע משאלת ב"כ האישה(דיון מיום 30.05.2024 שורות 246-258):

"ב"כ האשה: לפי הדו"ח האקטוארי אתה אמור להעביר לח' (האישה) כ 500 אלף שקל. מקובל עליך שמה שייפסק פה לענין הכתובה אם ייפסק סכום גבוה יותר אתה תשלים ואם ייפסק סכום נמוך יותר אז זה יקוזז.

ב"כ הבעל: לא ברור מה את שואלת, הוא לא עורך דין. תסבירי לו מה את שואלת.

ביה"ד: אם אני הבנית (יש טעות סופר וצ"ל הבנתי) נכון את השאלה כוונה כזו, (יש טעות סופר וצ"ל הכוונה כזאת), אם לדוגמא ביה"ד יפסוק שאתה חייב לשלם סכום גבוה יותר מ 500 אלף שקל, לדוגמא ביה"ד יפסוק שאתה חייב את מלוא הכתובה בסך כ 5.5 מליון ש"ח אז אתה לא תשלם 5.5 מליון שקל אלא תשלם רק 5 מיליון כי 500 אלף אתה נותן באיזון המשאבים. ולעומת זאת אם תחוייב בגין הכתובה בסכום נמוך יותר למשל 50 אלף שקל, אז במקרה כזה אתה לא תשלם גם 500 אלף שקל של בית משפט וגם 50 אלף שקל של הכתובה, אלא ה 500 אלף שקל של בית משפט יכלול גם את ה 50 אלף שקל של הכתובה. כך אני הבנתי את השאלה. האם זו השאלה?

ב"כ האשה: זו השאלה.

הבעל: בבוא העת בבוא הזמן שהשאלה הזו תופנה לעורכי הדין שלי…"

סוף דבר

לאחר ההתרשמות מהצדדים במהלך הדיונים, ולאחר עיון בסיכומי הצדדים ובכתבי הטענות ולאור האמור לעיל, המסקנה העולה כי במשבר הנוכחי בין הצדדים, קרי בשנת 2020 האיש הוא זה אשר עשה צעדים בכיוון של פרידה, עזב תחילה את חדר השינה ובהמשך אף עזב ויצא מהבית לחלוטין, ובכך בפועל יזם את פעולת הגירושין כאשר לאחר מכן הוסיף ופתח בתביעת גירושין בפנינו.

טענותיו של האיש על כך שהאישה היא זאת שגירשה אותו מחדר השינה, וכן בהמשך ביקשה ממנו לעזוב את הבית –  לא הוכחו. הראיה לכאורה שצירף האיש בדמות הודעת תכתובת ביניהם על כך שהיא ביקשה להתגרש לפני שש שנים, מתייחסת לשנת 2012 ואינה רלוונטית לעת הזאת.

גם אם נחשב הדבר שהאישה לא ביצעה פעולות אקטיביות לפייס את הבעל כשרצה לעוזבה (מעבר למה שעשתה כשפנתה לחבר שיגשר, וצוין לעיל), אין זה מטיל על האישה את האשמה בכישלון חיי הנישואין.

האיש לא הכחיש את אשר כתבה לו האישה באותה הודעת תכתובת הנ"ל על כך שהוא אמר שהוא רוצה לחיות לבדו.

אמנם גם האישה 'לא טמנה ידה בצלחת' ופתחה בתביעת רכוש בפני בימ"ש, אולם עשתה זאת רק כנגררת, אחַר שהאיש פתח בסנקציות כלכליות לרבות חסימת כרטיס אשראי שברשותה, ולא ניתן לה אפשרות אף לקנות ירקות, זו נאלצה להגיש תביעה להקפאת מצב בפני בימ"ש, על מנת שלא לאבד את זכויותיה הרכושיות.

ועתה נבחן אם קביעות בית הדין בפסק דין לגירושין, מקרינות על זכאות האישה לכתובה.

בפסה"ד לגירושין מיום 25/1/2023, ביה"ד קבע שתביעת האישה לשלום בית שהוגשה בשנת 2020 לאחר שהבעל עזב את הבית, הוגשה שלא בתום לב.

ביה"ד קבע שבאותה תקופה של הגשת התביעה לשלום בית, האישה כבר הבינה שלא שייך שלום בית ושצריך להתגרש. לכן ביה"ד קבע שתביעתה לשלום בית באותה תקופה לא הייתה בתום לב, והיא הוגשה לצורך 'מקצה שיפורים' שביקשה האישה לקבל בפן הרכושי, למקסם את זכויותיה הרכושיות ו/או "כהיכי תימצי" לתבוע מדור ספציפי בבית הצדדים במושב.

לכן ביה"ד הכריע לדעת הרוב שיש על האישה 'מצווה להתגרש'. (ולדעת המיעוט 'מומלץ להתגרש' בהסכמה).

הכרעה זו היא הכרעה בתביעות לשלום בית וגירושין. ההכרעה היא שאין מקום לשלום בית ושצריכים להתגרש. אין בכך בכדי להחליש את זכאות האישה לכתובה, שנקבעת בעיקר בשאלה, מי הוא האשם או האשם יותר, בכישלון חיי הנישואין.

גם אם היינו קובעים שתביעת שלום הבית שנפתחה ע"י האישה הוגשה כ'נקמה' מצידה על פעולותיו של האיש, וכ'תגובת נגד' לעובדות שקבע האיש בשטח, לאחר שהאיש גמר אומר לגשת לקראת גירושין, וכריאקציה לפעולת הגירושין של האיש – נעשה ניסיון מצד האישה למצות את זכויותיה הרכושיות, אין זה עילה להפסיד את האישה מכתובתה, אם היא אינה האשמה בכישלון חיי הנישואין.

לכן פסק הדין שקבע (לדעת הרוב) שמצווה על האישה להתגרש, אינו מחליש את זכות האישה לכתובה. 

נטענו טענות הדדיות על בגידות משני הצדדים. האיש טען שהאישה בגדה בו עם הבוס שלה לשעבר בשם צ', וכן עם בעלה של א'. האישה טענה מנגד, שהאיש הוא זה אשר בגד בה עם המזכירה שלו א', כל צד מכחיש את טענות הצד השני.

ככל והאישה אכן בגדה, ודאי שהיא מפסידה את הכתובה. אולם האיש לא הוכיח את טענתו (המוכחשת על ידי האישה).

[לגבי טענות האישה על בגידה מצד האיש (טענות המוכחשות על ידו), אין לכך השלכה משמעותית במקרה דנן. גם ללא טענות אלו, יש קושי להפסיד לאשה את כתובתה. לכן אין הכרח להכריע במחלוקת הצדדים הקשורה לכך ובמחלוקת הצדדים הקשורה לתכתובות הקשורות לכך, לאמינותם של התכתובות ולרלוונטיות של התכתובות].

בשים לב שסכום הכתובה הנו מוגזם ומופרך לכל הדעות, וברקע המחלוקת בין הפוסקים שהובאה לעיל, עמדת רוב האחרונים שיש על ביה"ד לשקול כל מקרה לגופו. כאמור, הדעת נוטה, שגם בכתובה בסכום מוגזם, נהי שלא נחייב את הסכום המוגזם, ככל והאישה זכאית לכתובה, היא תקבל את הסכום שנחשב כסביר ואינו מוגזם. 

בנסיבות דידן יש להתחשב גם ביוזמת האיש לגירושין בפועל כפי האמור לעיל, ובמצבו הכלכלי (לרבות זכויותיו בחברות ובעלותו על מחצית הבית במושב), ומנגד יש להתחשב גם בעובדה שאף האישה אינה חפה מכל רבב, לרבות הודעותיה הבוטות כלפי הבעל שנשלחו לעברו בעידנא דריתחא. הנטיה היא שהאיש אשם יותר בכישלון חיי הנישואין, אולם אין לשלול שגם לאשה הייתה תרומה מסוימת לכך. על כן נראה שיש להגביל את גובה סכום הכתובה. בנוסף, עלינו גם לשקול איזה סכום ראוי לקבוע בגין הכתובה כאשר הסכום המקורי הינו מוגזם. משום כך, גובה סכום הכתובה ייקבע לפי פשרה ושיקול דעת רחב וכדלהלן.

אך יש לקחת בחשבון נתון נוסף הקשור לעיקרון ולכלל המקובל המכונה גם בביטוי: "אין כפל מבצעים".

חלוקת הרכוש נידונית בבית משפט לענייני משפחה. לפי הנתונים שבידינו כיום, יש חוות דעת של רואה חשבון מעודכנת מיום 1/2/2024 ולפיה באיזון המשאבים של הנכסים הכספיים האישה אמורה לתת לאיש בחישוב מהוון (ללא פסיקתות עתידיות) סך של כ- 133 אלף ש"ח. מאידך באיזון של החברות שבהן יש לבעל זכויות, וכן בגין הפרשי השתכרות, האיש אמור לתת לאשה סך של כ-460 אלף ש"ח.

יש לקחת בחשבון שמדובר בחוות דעת של רואה חשבון מטעם בית משפט לענייני משפחה, אולם לא מדובר בהחלטה סופית, ויתכן ויחולו שינויים.

בנוסף, יש בבית משפט לענייני משפחה ובהוצל"פ הליכים משפטיים בין הצדדים, הקשורים לתביעות כספיות שהוגשו בעבר כנגד הצדדים, על ידי אימו של האיש ואחיו של האיש. האיש תובע שהאישה תשתתף בחובות אלו.

מחוות הדעת של רואה החשבון עולה, שהאישה אמורה לקבל מהאיש את ההפרש שבין הסכום שהאיש צריך לתת לה בסך של כ-460 אלף ש"ח, לבין הסכום של כ-133 אלף ש"ח  שהאישה אמורה לתת לאיש. יוצא אם כך שהאישה אמורה לקבל "נטו" מהאיש בסביבות 327 אלף ש"ח.

[יש להבהיר שחישוב זה לוקח בחשבון את ההיוון. אם חיובי האישה לא יהוונו, אזי את עיקר סכומי הכסף שהאישה צריכה לשלם לאיש, תשלם האישה לאיש בעתיד באמצעות פסיקתות מתאימות. הסכום יהיה כמובן גבוה יותר, אך הוא יינתן רק בעתיד. סכום ההיוון משקף את השווי כיום של התשלומים העתידיים. לכן בהשלכות הדברים לגבי גובה התשלום שבו יחויב האיש בפועל בגין הכתובה, הדברים ייבחנו לפי השווי המהוון (למרות שסביר שהאישה לא תחויב להוון את תשלומיה לאיש)].

מכאן שלפי נתוני איזון המשאבים שבפנינו כיום (ואינם סופיים) האישה אמורה לקבל מהאיש בגין איזון משאבים, בסביבות 327 אלף ש"ח, שהם נחשבים ככספים שניתנים לה מהאיש על חשבון הכתובה.

לפיכך, בבואנו לקבוע את הסכום הכספי שבו יש לחייב את האיש לשלם לאשה בגין הכתובה, יש לקחת בחשבון שהאישה כבר מקבלת על חשבון הכתובה בסביבות 327 ש"ח.

בשקלול כל הנתונים שפורטו לעיל באריכות (לרבות בהקשר למי אשם בגירושין וכתובה בסכום מופרז), נראה לענ"ד שנכון להכריע שבנוסף לכספים שהאישה מקבלת מהאיש באיזון המשאבים, יש לחייב את האיש לתת לאשה בגין הכתובה סכום נוסף של 100,000 ש"ח.

יש להבהיר כי הסכום הנ"ל הוא הסכום הראוי שיש לפסוק נכון להיום.

יש לקחת בחשבון שחישובי איזון המשאבים הנ"ל (שכתבם רואה החשבון) אינם סופיים. יתכן ובהמשך ההליכים בבימ"ש לענייני משפחה הם ישתנו.

ככל והם ישתנו בעתיד בצורה משמעותית, תהיה הצדקה לתבוע בעתיד בביה"ד לשנות את גובה סכום החיוב בגין הכתובה.

כמו כן, ככל והאישה תחויב בעתיד להשתתף בחובות הקשורים לאימו של האיש ולאחיו של האיש, יתכן וחיובים אלו "יקטינו" את הסכום שמקבלת האישה על חשבון הכתובה, וגם אז תהיה הצדקה לתבוע בעתיד בביה"ד לשנות את גובה סכום החיוב בגין הכתובה.

ככל ותוגש בעתיד תביעה לשינוי גובה סכום החיוב בגין הכתובה עקב שינויים משמעותיים בחיובים הכספיים של איזון המשאבים ו/או בגין חיוב האישה להשתתף בחובות הקשורים למשפחת האיש, יבחן בית הדין את הנתונים לגופם וישקול את עמדתו.

לאור כל הנ"ל נלענ"ד שיש לפסוק כדלהלן:

• האיש א'… חייב לשלם לאשה ח' … בגין הכתובה סך של 100,000 ש"ח.
• סכום זה נקבע בהתחשב בכספים שהאישה אמורה לקבל באיזון המשאבים על חשבון הכתובה, לפי הנתונים שכיום בפנינו ופורטו לעיל.
• ככל ויחולו שינויים משמעותיים בחיובים הכספיים של איזון המשאבים ו/או תחויב האישה להשתתף בחובות הקשורים למשפחת האיש, ותוגש בעתיד תביעה לשינוי גובה סכום החיוב בגין הכתובה בגין השינויים ו/או החיובים הנ"ל, יבחן בית הדין את הנתונים לגופם וישקול את עמדתו.

        הרב יהודה שחור – אב"ד

ראיתי מה שכתבו עמיתי הדיינים, ואומר אני את אשר על ליבי.

א.   תביעת שלום בית 'כנה – ובתום לב'

מהדברים שכתבנו בפסק הדין לגירושין מיום 25/1/2023 עולה שהאישה נטלה חלק פעיל בגירושין ורצתה בכך ולא רק נגררה אחרי הבעל. בשלבים מסוימים אף דרשה מהאיש להתגרש, והאיש לא רצה להתגרש. כמו כן ישנן טענות הדדיות של כל אחד מהצדדים שהצד השני בגד בו במהלך חיי הנישואין.

עזיבת האיש את הבית בשנת 2020 לא באה בחלל ריק, שכן היחסים בבית היו קשים, האיש היה ישן בסלון ולא היו יחסי אישות בין הצדדים. לא השתכנעתי שהאישה ניסתה 'בכל כוחה' (כדברי עמיתי) למנוע את הפרידה. אי אפשר להתעלם מכל ההיסטוריה של בני הזוג, כאילו שדבר לא קרה ביניהם מהלך השנים, ולבחון רק את התקופה שהמשיכו לגור יחד [שלטענת האיש המשיך לגור עם האישה למען הילדים].

אין לקבל את טענתה של האישה כיום, שרצונה היה בשעתו לכונן שלום בית. חובה על בית הדין שהנדון בא לפתחו לדרוש ולחקור ולהיכנס לעובי הקורה, ולעמוד על כנות דבריה, האם תביעת האישה לשלום בית בזמנו הייתה בתום לב או לא.

דבריו של כבוד הדיין הגאון הרב אברהם אטלס זצ"ל אב"ד חיפה בשורת הדין (כרך ה עמ' קלא–קנד, ועמ' קמ), נכונים גם לנדונינו, וזו לשונו:

"בתביעות לשלום בית שומה על בית הדין לבדוק ולבחון האם אין בה (בתביעה) משום הערמה ומרמה. הדרך היחידה לעמוד על כנות התביעה ולדעת האם היא הוגשה בתום לב או אם לא, היא רק בדרך האומדנא, שהרי בתביעות לשלום בית אין בידי בעלי הדין האמצעים והכלים להוכיח ולבסס את תביעותיהם וטענותיהם, שהרי הטענות שביניהם הן בתחום שבינו לבינה. ולכן הדרך של אומדנא היא הכלי היחיד להגיע לברור התביעות. על מנת להגיע לאומדנות מוכיחות, חייב בית הדין להיכנס לפני ולפנים של חיי בני הזוג, לשמוע עובדות במכלול מערכת החיים המשותפים, וכיצד התנהלו לפני הגשת התביעות. אין לבית הדין להתייחס אך ורק לעובדות ולהתנהגות הצדדים כפי שהיא בעת הדיונים, כי כבר אמרנו שלתביעה לשלום בית עלולות להיות מגמות פסולות, והכותרת 'שלום בית' יכולה להיות 'מסך עשן' ו'כסות עינים' להסתרת הכוונה האמיתית להפיק תועלת ממונית."

גם בנדון דידן שמע בית הדין בהרחבה את הצדדים ובאי כוחם, ועיין במסמכים המצורפים לתיק, שמגלים את אשר עבר על הצדדים במהלך השנים. כפי שפתחנו בדברינו יש כאן אומדנא ברורה המרימה 'מסך עשן' ומגלה לנו את מה שהסתתר מאחורי תביעת האישה לשלום בית, שמטרתה הייתה שיפור התנאים הכלכליים שלה. ומכוח כך הגענו למסקנת הדברים בפס"ד לגירושין שמאחר ו"הצדדים בנפרד קרוב לשלוש שנים. האשה אינה רוצה שלום בית, אלא רק להשיג יתרונות רכושיים. כבר בשנת 2018 תכננה האישה להתגרש. אין שום סיכוי לשלום בית ואף האשה אינה רוצה בכך באמת. המסקנה הייתה שיש על האשה מצווה להתגרש". והסכימו חבריי דייני המותב לדבריי, כפי שהרחבתי בפסק הדין  הנ"ל.

בנוסף יחסי הצדדים ידעו עליות ומורדות במהלך השנים, בעיקר מורדות, התבטאויות הדדיות בשפה בוטה ופוגענית. נציין לדוגמה הודעת וואצאפ' מיום 19.12.2019, האישה כותבת לאיש: "אני לא רוצה אותך אתה מגעיל. חוץ מלקלל ולריב אתה לא יודע משהו אחר. אני איתך סיימתי"

התבטאויות אלו מצטרפות לשפה בוטה ופוגענית נוספת בה נקטה האישה כלפי האיש באופן עקבי לאורך השנים, כפי שעולה מיתר ההתכתבויות שהוצגו בפני בית הדין. התבטאויות אלו מעידות על דפוס התנהגות קבוע של האישה, אשר פוגע ביכולתם של הצדדים לנהל מערכת יחסים תקינה.

אף האיש לא טמן ידו בצלחת והשיב לה מנה אחת אפיים. עם זאת, לא ניתן להוכיח באופן חד משמעי כי הגירושין יצאו ממנה והיא זו שהחלה בהידרדרות היחסים וכי התנהגותה היא הגורם היחיד והבלעדי לגירושין, אלא שני הצדדים אשמים בפירוד, ואף הסכימו להתגרש, וכל המחלוקות ביניהם היו על אופן חלוקת הרכוש, כפי שהתברר בפס"ד שכתבנו בעניין הגירושין.

במהלך הדיון מיום 05.06.2023 (שורות 60-70), האישה הודתה שהבינה שאין מנוס מגירושין וביקשה לקדם הסכם גירושין, דבר המחזק את הטענה שתביעת שלום הבית לא הייתה כנה. וכך אמרה האישה:

"ב"כ הבעל: תאשרי לי שאת כותבת לא' (הבעל) גם במייל ב 29/7/2020 עומדות בפניך שתי אפשרויות.

האשה: לא ביקשתי גירושין אלא ביקשתי שלום בית בבית הדין הרבני, ואיזון משאבים בבית משפט.

ב"כ הבעל: אז את המייל הזה שאת שולחת לא' (הבעל) במקביל לזמן שאת מגישה את התביעה לחלוקת רכוש בבית משפט את גם כותבת לו עומדות בפניך שתי אפשרויות להגיע איתי להסכם כולל, למה את מתכוונת הסכם כולל?

האשה: את יודעת במצב שבן אדם כבר שהוא כבר לא רוצה להיות איתך בשום מקום שיש, לא רוצה לחזור לא רוצה לשמוע לא רוצה להשתכר, חוסם אותך בטלפון, אין דרך חזרה, לפחות מה שצריך לעשות, לעשות כמו שצריך. בן אדם לא רוצה אותך, לא רוצה לשמוע, לא רוצה לדבר, לא רוצה להיות איתך. כנראה שמגיעים לאיזה שהיא תהילה מסויימת אז שוכחים. שוכחים את מה שהיה"

דבריה אלו מעידים כי הבינה כבר בעת הגשת התביעות כי אין סיכוי לשלום בית, וכפי שקבענו בפסק הדין לעניין הגירושין, שבכל במהלך כל השנים האישה רצתה להתגרש ועיכבה את הגט על מנת לשפר את תנאיה הכלכליים. תביעתה הנוכחית לשלום הבית שהגישה האישה, אינה כנה.

לאור האמור יש לדון את הצדדים כמורדים זה על זה. על פי האמור ברבינו ירוחם בכגון דא האישה הפסידה את תוספת כתובתה.

להלן דברי רבינו ירוחם (במישרים נתיב כג ח"ח ד"ס ע"ד) וז"ל:

וכתב מורי ה"ר אברהם בן אשמעאל כי נראה לו שאשה שאמרה לא בעינא ליה יתן לי גט וכתובה, והוא אומר אנא נמי לא בעינא לך אבל איני רוצה ליתן גט, מסתברא דאין דנין אותה במורדת להפסידה כלום מעיקר כתובה ונדוניא אלא מיהו משהינן לה תריסר ירחי אגיטא דילמא הדרי בהו, לאחר שנה כופין אותו לגרש והפסידה תוספ' וכל מאי דיהיב לה מדיליה, דאדעתא למשקל ולמיפק לא יהיב לה.

מבואר מדברי רבינו ירוחם, שככל ובני הזוג לא רוצים אחד את השני, אין לחייב את האיש בתוספת כתובה. ועיין בפירוש נתיבות משפט על רבינו ירוחם (שם) כתב, שדברו מכוונים למ"ש הרשב"א בתשובה (ח"א סי' אלף רלה), ע"ש.

כדי לחייב את האיש בכתובה, צריכה להיות סבירות הנראית לעין, כי הגירושין יצאו מהבעל, שבכה"ג לא נאמר "אדעתא דלמשקל ולמיפק לא יהיב לה", משום שזאת ליבת התחייבות בכתובה ותוספתה, להגן על האישה שלא תהא קלה בעיניו להוציאה, ככל שהאיש חפץ בגירושין והאישה בכנותה ובתום ליבה דורשת שלום בית.

נציין מהאמור הדברי הגאון רבי נחום פרובר שליט"א בביאור דברי רבנו ירוחם (דבריו הובאו בכנס דיינים – התשס"ח עמ' 109 ואילך):

"… להיפטר מחיוב תוספת כתובה שזה נובע מהטעם דאדעתא למשקל ולמיפק לא יהיב לה, נראה בברור שזה נאמר דוקא במקום שלא הבעל גרם למצב שהאשה לא מעונינת בו ולכן יכול לטעון דאדעתא למשקל ולמיפק לא יהיב לה ופטור מתוספת כתובה וחוזרים המתנות, אבל במקרה שהבעל הוא זה שעזב את הבית, והוא זה שהרחיק את האשה ולא רצה בה, והאשה רצתה את בעלה, אלא מתוך הזמן הממושך שהבעל עזב את הבית ומרד בה ולא היה חפץ בה, הביא הוא את המצב שכיום גם האשה לא חפצה בו והוא זה שגרם שכיום האשה לא מעונינת בו, בודאי שלא יכול לבוא ולטעון אדעתא למישקל ומיפק לא יהיב לה, שהרי הוא זה שהביא את האשה לכך, וא"כ אדרבא אדעתא דהכי כתב לה תוספת כתובה, שהרי אם הוא זה שגרם לנתק ולגירושין, בודאי על דעת כן כתב לה כתובה ותוספת כתובה."

בנדון דידן וכפי שהארכנו בדברינו, הבעל לא גרם שהאישה לא תהיה מעוניינת בו, אלא הצדדים שניהם רצו במהלך השנים בגירושין, פעם האישה יזמה גירושין ופעם האיש יזם את הגירושין ושניהם לא היו חפצים בתום לב בשלום בית.

יעוין בפסקי דין רבניים שיובאו להלן, שבהם פסקו דייני ישראל לדורותם, שלא לחייב תוספת כתובה כאשר הצדדים מורדים זה על זה.

יעוין בפד"ר מהרבנים הגאונים רי"ש אלישיב, הר"ב ז'ולטי, והר"מ אליהו זצ"ל (כרך ח' עמ' 321 ואילך), ושוב נדפס בקובץ תשובות (ח"ב סי' פז), שעמדו בביאור דברי רבינו ירוחם, היאך נקטינן מחד גיסא שהמורדת דבעינא ליה ומצערנא ליה לא הפסידה תוספת כתובה אלא רק לאחר הכרזות והתראות (כמבואר בשו"ע סי' עז ס"ב), ואילו מאידך גיסא מורדת זו שגם בעלה אינו רוצה בה הפסידה את כתובתה מיד לאחר י"ב חודש ללא שקיימו בה הכרזות והתראות.

ושם כתבו לבאר וז"ל:

"וע"כ נראה לומר דההבדל הוא בזה, במקום שהאשה היא המורדת בבעלה והבעל רוצה באשתו, הרי כל ההכרזות והתראות שנאמרו במורדת, וכל התקנות הללו לא באו אלא ללחוץ עליה שתמלך בדעתה ותשוב לחיי שלום עם בעלה, ולכן אם הבעל מגרשה בטרם נגמרו כל הפעולות הללו חייב לשלם לה כתובה ותוס' כתובה, משא"כ במקרה וגם הבעל לא רוצה בה הרי אין מקום לתקנה זו וממילא קם דינא שמכיון שהיא לא רוצה אותו, הרי אדעתא למשקל ולמיפק לא יהיב לה תוספת כתובה.

והואיל והמקרה אשר בפנינו, הוא, שלכל אחד יש דין מורד כלפי השני, ולכן אין הבעל חייב בתוספת כתובה כי אדעתא למשקל ולמיפק לא יהיב לה… "

מבואר מדבריהם דבכל גוונא שהזוג מורדים זה על זה, האישה הפסידה תוספת כתובה אף ללא התראות והכרזות, מאחר ואין תועלת בהכרזות והתראות כיון ששניהם אינם רוצים זה בזה.

וכן כתבו בפס"ד מביה"ד הגדול (תיק מס' 487350/3, מהרבני הגאונים הראש"ל הר"י יוסף, ר"צ בוארון, ור"י זמיר שליט"א) ללמוד בדברי הגרי"ש אלישיב, וז"ל במסקנת דבריהם:

"איש ואישה שמרדו זע"ז והתגרשו, אין לאישה תוס' כתובה, שעל דעת כן שתתבע גירושין, לא התחייב לה בתוס' כתובה מעיקרא ואין נפק"מ מי מרד ראשון, אם שניהם כיום לא מעוניינים אחד בשני."

וכדברי הגרי"ש אלישיב, כן נקט הדיין הגר"ש שפירא בפס"ד (תיק מס' 259535/2). ע"ש בדבריו.

וכן מצינו בפס"ד בתיק מס' 979611/12 בדברי הדיין הרה"ג הרב חיים וידאל שליט"א מביה"ד הרבני בירושלים.

ב.   טענת הבגידה

טענת האישה כי האיש סרך את דרכיו עם גברת א' לא הוכחו. האיש מכחיש וטוען שלא היה לו קשר רומנטי עם א'. בנוסף טוען האיש כי בהיותו נשוי עם התובעת, יחסיו עם א' היו יחסי עבודה גרידא. ומוסיף כי א' התחילה לעבוד אתו רק בשנת 2019 אולם יחסיו עם האישה (התובעת) התערערו שנים רבות קודם. עוד בשנת 2016 האישה ביקשה לערוך הסכם גירושין, וכפי שנקבע בפסק הדין מיום 25/1/2023. בנוסף, האיש העלה חשדות גם כלפי האישה ליחסים רומנטיים עם המעסיק שלה צ'.

להלן מהאמור מפרוטוקול הדיון מיום 12.03.2023:

"ביה"ד: מה שם המשפחה של א'?

האשה: …

ביה"ד: אתה בקשר איתה היום?

הבעל: היא מנהלת לי את העסק.

ביה"ד: אתה בקשר זוגי איתה?

הבעל: מה פתאום? מאיפה זה בא, הבחורה הזו נסעה איתי ואיתה לחו"ל מסוכנות ביטוח.

ביה"ד: היו פעמים שהיא נסעה רק איתך?

הבעל: אף פעם בחיים לא נסעה איתי לבד, כל נסיעה זה מאה איש, האשה שכחה להגיד שהיא עובדת ב' 18 שנים, יש לה בוס בשם צ' , שאיתו 16 שנה היא ביחד, היא נסעה איתו לבתי מלונות, הולכת איתו לכנסים, היא נסעה איתי פעם אחת, יצאנו לבלות במסעדה שהזמנתי אותה, חצי שעה אני איתה והיא מדברת איתו בטלפון, עשיתי פרסה וחזרתי הביתה, אמרתי את יוצאת איתי או איתו. לגבי א' , א' הגיעה לחברה ב 2019, ויש לי הסכמי גירושין מ 2016. האם זה גם בגלל א'. ב 2016 שלא הכרנו בכלל את הבחורה? כל הזמן יש לה סיבות ותירוצים במקום לבדוק את עצמה פעם אחת, בתוך כל השלוש שנים האלה שהיא מנהלת פה אצלכם לא פנתה אלי פה באמצעות אף בן אדם שאני יחזור הביתה."

בדיון מיום 12.03.2023, האישה הודתה בפני בית הדין כי טענת הבגידה שהעלתה כנגד בעלה אינה מוכחת וכי היא מבוססת על תחושותיה בלבד, כך אמרה האישה(שורות 139 ואילך):

"האשה: עם כל הכבוד להכל, הייתי נשואה לא' (הבעל) 23 שנה, יש מקום שבאמת אי אפשר לעשות ממני צחוק בתור אשה, אני הרגשתי וידעתי אשה תמיד מרגישה ותמיד יודעת, אני ידעתי והרגשתי שיש לו קשר רומן עם א' , הסיבה שלא הכלתי ובדקתי את זה והוצאתי חוקר ושילמתי את זה, זה סיבה אחת, זה נורא כואב גם כשאתה רואה את זה, אתה לא רוצה לראות את זה, זו הסיבה ששמתי את זה בצד, אם היית בודקת את זה הוא יודע טוב מאוד שהייתי עולה על זה בקלי קלות, זה בכל זאת כואב אני נשואה למישהו 23 שנה וזה לא נעים.

ביה"ד: מתי זה נועד לך?

האשה: לא נודע לי, אני הרגשתי. "

מדברים אלו עולה בבירור כי טענת הבגידה אינה מבוססת על ראיות או מידע קונקרטי, אלא על תחושות סובייקטיביות בלבד, האישה מודה שלא ביצעה כל בדיקה או חקירה בנושא, וכי לא נודע לה דבר באופן ישיר. טענתה מתבססת אך ורק על "הרגשה" ו"ידיעה" פנימית.

גם אם נקבל את עמדת האישה שהאיש סרך את דרכיו עם א', לא הוכח אם סרך את דרכיו קודם שעזב את הבית או לאחר שעזב את הבית. נזכיר כי האיש עזב את הבית בחודש אפריל 2020 והצדדים התגרשו בחודש פברואר 2023.

היו אמנם התכתבויות שצירפה האישה לאחר הגשת הסיכומים בהקשר לכך. אך יש מחלוקת בין הצדדים בקשר לרלוונטיות של התכתובות, לגבי אמינותם ולגבי זכות האישה להגשתם לאחר הגשת הסיכומים. בכל אופן, אין בהתכתבויות אלו כדי להוכיח את טענות הבגידה.

ג.   חיוב כתובה כשיש ספק בעובדות

גם אם נקבל את עמדת עמיתי הדיינים שליט"א, שיש ספק בשל מי יצאו הגירושין, מ"מ דעתנו שאין לחייב את האיש בחיובי הכתובה מספק, כמבואר בדברי מרן הגאון רבי עובדיה יוסף זצוק"ל (בשו"ת יביע אומר חלק ה' אבן העזר סימן יג אות ט') שצויינו בדברי עמיתי האב"ד שליט"א ויש בידיי מקורות רבים בנדון, ואכמ"ל.

גם כאשר יש ספק במציאות, אין לחייב כתובה מספק.

עיינתי בפד"ר (כרך ג' עמ' 161) שהם המקור לחילוק בין ספק בדין לבין ספק במציאות שכתבו עמיתי הדיינים שליט"א, וראיתי שמקור דבריהם הוא משו"ת הרדב"ז (ח"א סי' שסד).

אולם אחר המחילה דבריהם תמוהים, שהרי הרדב"ז מיירי בספק בדין ולא בספק במציאות. שהרי שם דן אודות אשה שאמרה מאיס עלי בסתם ולא אמרה "ואיני רוצה בו ולא בכתובתו" האם הפסידה את כתובתה מיד כדין כל טוענת מאיס עלי או לאו, שבדין זה נחלקו הראשונים, לדעת רש"י לא הפסידה כתובה כי אין כאן לשון מחילה על הכתובה, ויש מן הראשונים שכתבו שאף בכה"ג הפסידה כתובתה מיד כדין הטוענת מאיס עלי, ויש מן הראשונים שכתבו שאף בתובעת כתובה הפסידה כתובתה, ובדין זה כתב הרדב"ז וז"ל:

"והיכא דאמרה סתם מאיס עלי וגם בשעת ההמלכה לא אמרו לה שהפסידה כתובתה ואין כופין ליתן גט בזה יש לדון אם חזרה בה אם הפסידה או לא. ומסתברא דבכה"ג לא הפסידה כתובתה, חדא שעיקר הדין בפלוגתא דרבוותא דאיכא כמה גאוני עולם ומכללם הרא"ש ז"ל דס"ל דלא הפסידה כלום עד י"ב חודש, ותו שהדבר ספק אם מחלה בכי האי לישנא או לא מחלה, ותו דסופה הוכיח על תחלתה, כיון דחזרה בה, משמע דמתחלה לא אמרה כן אלא שחשבה שיגרשנה מיד, ותו דלא אמרינן בכה"ג לא מפקינן ממונא מספיקא כיון שהחוב הוא מבורר צריך שלשון המחילה יהיה ג"כ מבורר, ושמור זה שהוא עיקר גדול בדיני ממונות … "

הרי שהרדב"ז מיירי בספק בדין אם הפסידה כתובה או לאו, ובכה"ג ס"ל שהאשה היא המוחזקת, וזו כוונתו במה שכתב "שהדבר ספק אם מחלה בכי האי לישנא או לא מחלה", וכבר מרן זיע"א ביבי"א (ח"ה אה"ע סי' יג אות ט') האריך להוכיח דלא כהרדב"ז, אולם עכ"פ אין לפנינו מקור ברור לחילוק שכתבו בפד"ר הנ"ל בין ספק בדין לספק במציאות.

וכן פסק הגר"י אלמליח שליט"א דבריו הובאו בספר כנס דיינים – התשע"ז (עמ' 123-160) מפי סופרים וספרים.

להלן מהאמור במסקנת הדברים (עמ' 156):

"וזאת תורת העולה בדין ספק בחיוב כתובה

(א) כשהבעל טוען שהוא פטור מחיוב הכתובה ואנן מסופקים ספק מציאותי אם נאמנו דבריו או לא, נראה דאין לחייבו, וכמו שנתבאר לעיל.

[…]

(ד) וכשמסופקים ספיקא דדינא אם חייב לה כתובה או לא, כתב הבית מאיר דיכול הבעל לומר 'קים לי' דפטור. אבל בדברי הבית שמואל מבואר דגם בכהאי גוונא, כיוון דהחוב מבורר והפטור ספק, הווי כ"איני יודע אם פרעתיך" וחייב. וכן נראה דעת הרדב"ז והמבי"ט והנתיבות משפט (אלגאזי)."

העולה מדבריו שככל ויש ספק במציאות, כנדון דידן, לא נחלקו הפוסקים, ולכו"ע אין לחייב כתובה מספק. ומחלוקת הפוסקים אם לחייב כתובה מספק היא רק כאשר יש מחלוקת בדין.

בהתחשב בכך, לענ"ד האישה לא זכאית לתוספת כתובה.

ואף אם יעלה על הדעת כי האישה זכאית לסכום כסף בגין תוספת הכתובה (שסכומה ודאי מופרז 5,555,000 ש"ח), ודאי שהיא אינה זכאית לחייב את האיש לשלם לה כספים בנוסף לכספים שהיא אמורה לקבל בגין איזון המשאבים, שהם נחשבים ככספים הניתנים גם על חשבון הכתובה ככל והיא זכאית לכך.

אוסיף ואומר! מדברי עמיתי הדיינים עולה שבכוונתם לחייב את האיש בסכומים גדולים בנוסף למה שתקבל האישה באיזון משאבים (למסקנה מדובר על תוספת של 100,000 ש"ח).  ותמהני מה ראו על כך לחייב בסך נוסף על איזון המשאבים, שמשמעותו שהאישה תקבל בסך הכול סך של 427,000 ש"ח, סכום שאינו מקובל לחייב אם לא בנסיבות מיוחדות, שלא מתקיימות בנדון דידן, כשהעובדות אינן חד משמעותיות.

נדון זה הנקרא "כפל מבצעים", דהיינו לחייב את הבעל בכתובה בנוסף למה שחייב לתת לאשה באיזון המשאבים, נדון בהרחבה בספרי השו"ת, וכן דנו בזה גדולי הדיינים, והכרעת רוב ככל דייני ישראל שאין לחייב כתובה ובנוסף איזון משאבים.

נציין לדוגמא מה שכתבו הרה"ג חברי בית הדין הגדול הגר"י מצגר הגר"א שרמן שליט"א והגר"ח איזירר זצ"ל בשורת הדין (חי"א עמ' שעג) וז"ל:

"מבחינת ההלכה והחוק יש מקום להבדיל בין הכתובה שהיא חוב מוחלט שאיננו תלוי בדעתו של המתחייב לבין חוב תוספת כתובה שיש להתחשב באופן מלא בדעתו של המתחייב בשעת כתיבת הכתובה, שיכול לומר, כי על דעת שתגבה ממנו ביציאתה את כל המגיע לה עפ"י חוק יחסי ממון, לא היה צריך לתת לה תוספת, ולא התכוון לתת לה תוספת. נראה לנו שגם אם כיון המחוקק לעיקר כתובה לא כיון לתוספת כתובה."

ואם כן בנידו"ד משמעות הכרעת עמיתי הדיינים שיש "כפל מבצעים", דהיינו שהאישה מקבלת 327,000 ש"ח באיזון משאבים, ובנוסף מקבלת 100,000 ש"ח בחוב הכתובה, ולא מקזזים את סך הכתובה מהסך שמקבלת באיזון משאבים, אם לא שנאמר שדעתם לחייב את הבעל בכתובה בסך של 427,000 ש"ח, שהוא סכום תמוה שאינו מקובל לחייב אם לא בנסיבות מיוחדות. 

ד.    כתובה מופרזת ושנכתבה לכבוד

סך הכתובה בתביעה שבפנינו היא 5,555,000 ₪ סכום מופרז לכל הדעות. האישה תובעת בפועל סך של 1,000,000 ש"ח.

וכבר הארכתי בפס"ד במקום אחר בעניין חיוב כתובה מופרזת, שנכתבה לכבוד בעיקר לעדת יוצאי מרוקו שאף מוצאו של האיש שבנידון שבפנינו ממרוקו [וכיום אף לשאר עדות ישראל שהורגלו בכגון דא].

להלן מהאמור בפסק דין זה:

"בפנינו תביעת כתובה על סך 550,000 ש"ח. ונראה שסכום זה נכתב לכבוד ולתפארת ואין מקום לדון לגבי חיוב מלוא הכתובה, במיוחד שבני הזוג הם יוצאי 'מרוקו', וכך נהגו במרוקו לכתוב סכומים מופרזים בכתובה לכבוד ולתפארת, ואף נתקנו במרוקו תקנות מיוחדות^[1] שלא חייב את מלוא סך הכתובה, תקנות אלו נהפכו ל'מנהג המדינה' לכתוב סכומים מופרזים, כשכל כוונתם לגדל ולרוממם את שמה של הכלה ומשפחתה או את שמו של החתן ומשפחתו, ולא להתחייב סכומים כאלו ביום פקודה. את המנהג הזה הביאו יוצאי מרוקו לכל תפוצתם בארצותם. וכך עלו לארץ ישראל כמו עם שאר המנהגים שנהגו בקהילותיהם, והמשיכו במנהג לכתוב סכומים מופרזים בכתובה וכפי שנהגו בחוץ לארץ." 

על אחת כמה וכמה כתובה בסך של 5,555,000 ש"ח ודאי נכתבה לכבוד לגדל ולרוממם את שמה של הכלה ומשפחתה או את שמו של החתן ומשפחתו, ולא להתחייב סכומים כאלו ביום פקודה.

בנוסף על כל הנ"ל הרי סכום תוספת הכתובה הוא סכום מוגזם 5,555,000 ש"ח, נידון זה דשו בו רבים מגדולי הדיינים בספריהם ובפסקי הדין שכתבו, ואין כאן המקום להאריך ולהביא מכל מה שנשאו ונתנו בסוגיא זו, ודי לציין את פסקי הדין שניתנו, שלדבריהם בנידו"ד אין לחייב את הבעל בסכום כה גבוה עבור הכתובה, ובבחינת תן לחכם ויחכם עוד.

תביעת הכתובה של האישה בסך של 1,000,000 ש"ח ודאי שלא מקילה על השאלה ההלכתית, משום שהנידון ההלכתי נסוב סביב ההתחייבות של האיש בסך 5,555,000 ש"ח אם יש בהתחייבות משום 'אסמכתא' ולא על התביעה בפועל.

להלן סיכום שיטות גדולי הדיינים בקצירת האומ'ר:

שיטת הגר"ש דייכובסקי שליט"א בפס"ד [תיק מס' 1213655 מביה"ד הגדול, ובתיק מס' 1687-24-1, ובתיק מס' 8244-21-2, ובספרו לב שומע (ח"א סי' א)] שכל כתובה שהיא מעל לסך של 120,000 ש"ח הרי היא כתובה מוגזמת, ויש להפחית את גובה החיוב עד לסכום זה.

וכן היא דעת הדיין הגר"צ אלגרבלי שליט"א בפס"ד (תיק מס' 887669) מביה"ד הגדול, שכתובה על סך גבוה הרי היא כתובה מוגזמת, ויש לחייבו לפי ערך "במיטבא" המשתנה בין אדם לאדם, והיכן שאין גילוי דעת מצד הבעל מהו להערכתו שיעור "במיטבא" יש לחייבו בסכום של 120,000 ש"ח שהוא סכום דמי מחיה לשנה אחת. וכדבריו הסכים הגר"י אלמליח שליט"א בפס"ד הנזכר, וע"פ דברי שניהם הוכרע שם הדין, לחייב את הבעל בסכום של 120,000 ש"ח בלבד.

כיו"ב כתב הדיין הגר"א איגרא בפס"ד בתיק מס' 887669/1 מביה"ד הגדול, אלא שלהערכתו סך של 180,000 ש"ח הוא שיעור "במיטבא", ע"ש מה שכתב (ויתכן שהוא רק בנידונו שם, אבל בעלמא ס"ל שהשיעור הוא 120,000 ש"ח, ואכמ"ל).

שיטת הגאון הרב יקותיאל כהן שליט"א בפס"ד בתיק מס' 842107/1 מביה"ד הגדול היא שהדבר נתון לשיקול דעתו של בית הדין מהו סכום גבוה שכלפי הבעל בנידונו הוא כתובה מוגזמת ואסמכתא, ומהו סכום שהבעל יכול לעמוד בו ורק סכום זה יש לחייב את הבעל.

וע"ע בדברי הדיין הגר"י יועזר בס' שורת הדין (ח"ח עמ' רמג – רסט).

והמעיין היטב בפסקי הדין של בתי הדין הרבניים השונים יראה, כי הפסיקה הרווחת יותר היא שלא לחייב כתובה מוגזמת אלא הדבר נמדד לפי היכולת של הבעל בשעת הנישואין, כפי שיראה המעיין בפס"ד מביה"ד הרבני בת"א (תיק מס' 970017/8) שהפחיתו משמעותית את סכום הכתובה המוגזמת.

וכן הוא בפס"ד מביה"ד הרבני בת"א (תיק מס' 1028042/3, לא פורסם). וכן הוא בפס"ד מביה"ד הרבני בנתניה (תיק מס' 291595/2), ובפס"ד מביה"ד הרבני בטבריה (תיק מס' 596148/6) ע"ש.

וע"ע בפס"ד מביה"ד הרבני בחיפה (תיק מס' 1054415/2) הדן בכתובה ע"ס 5,555,555 ש"ח, שם הוכרע הדין לחייב את הבעל בסך 240,000 ש"ח בלבד, וזאת מחמת שהכתובה היא כתובה מוגזמת.

וראה עוד בפס"ד מביה"ד הרבני בפ"ת (תיק מס' 1278440/4) שחידשו שלא לחייב את הבעל כלל במקרה של כתובה מוגזמת. על פס"ד זה הוגש ערעור לביה"ד הגדול, וביה"ד הגדול בפס"ד (תיק מס' 1337422/2 מהראש"ל הגר"י יוסף, הגר"י זמיר, והגר"מ עמוס) שפסקו לחייב את הבעל בסך של 120,000 ש"ח בלבד.

ולוּ יהא אלא ספק, יכול הבעל לומר קים לי כשיטת הפוטרים או המפחיתים, שהרי הבעל הוא המוחזק בכסף והאשה רוצה להוציא ממנו, והמוציא מחבירו עליו הראיה.

ה.   העולה לדינא

לאור האמור לעיל בדברינו בפסק הדין לגירושין, שבו הוכחנו כי האישה רצתה בגירושין במהלך כל השנים, ובאמור בפסק דין זה, שנוספו עובדות נוספות מהתיק, והנימוקים הלכתיים, הגעתי למסקנה שהאישה לא זכאית לקבל את תוספת כתובתה. ואף את עיקר כתובתה יש ספק אם מגיע לה, ומספק אין לחייב את האיש.

וחוץ מהאמור האישה מקבלת מהאיש באיזון משאבים סכום ניכר שוודאי כולל בתוכו את כל הסכום, אפילו את"ל שיש לחייב את האיש מעיקר הדין או מספק.

           הרב ירון נבון – דיין

לסיכום

נחלקו דייני המותב בדעתם.

לדעה אחת חיוב הכתובה (בנוסף לאיזון המשאבים) הוא בסך 120,000 ש"ח.

לדעה שניה חיוב הכתובה (בנוסף לאיזון המשאבים) הוא בסך 100,000 ש"ח.

 לדעה שלישית אין לחייב כספים בגין הכתובה.

ההכרעה אפוא כפי הדעה האמצעית לחייב בגין הכתובה 100,000 ש"ח (לרוב הדיינים אין לחייב יותר מסכום זה ולרוב הדיינים אין לחייב פחות מסכום זה).

בית הדין מורה, אפוא, כדלהלן:

• האיש… חייב לשלם לאשה… בגין הכתובה סך של 100,000 ש"ח.
• סכום זה נקבע בהתחשב בכספים שהאישה אמורה לקבל באיזון המשאבים על חשבון הכתובה, לפי הנתונים שכיום בפנינו ופורטו לעיל.
• ככל ויחולו שינויים משמעותיים בחיובים הכספיים של איזון המשאבים ו/או תחויב האישה להשתתף בחובות הקשורים למשפחת האיש, ותוגש בעתיד תביעה לשינוי גובה סכום החיוב בגין הכתובה בגין השינויים ו/או החיובים הנ"ל, יבחן בית הדין את הנתונים לגופם וישקול את עמדתו.
• פסה"ד מותר בפרסום בהשמטת שמות ומספרי הזהות של הצדדים.

ניתן ביום י"ב באדר התשפ"ה (12/03/2025).

הרב יהודה שחור – אב"ד                    הרב יאיר לרנר                                הרב ירון נבון

עותק זה עשוי להכיל שינויי ותיקוני עריכה

---

[1] יעוין בספר חקר משפט ח"א (הוצאת אוצר הפוסקים, עמ' תיא ואילך) במאמרו של הגר"ד בירדוגו שליט"א שאסף כעמיר גורנה מתקנות חכמי מרוקו בעניין כתובה מופרזת.