פסק דין

בפנינו ערעור על החלטת כבוד ביה"ד הרבני האזורי ירושלים, מיום 29.11.23, המחייבת את המערער לשלם למשיבה את סכום הלוואת המשכנתא שנלקחה בהתאם להסכם ההלוואה, וכן חיוב המערער בהוצאות משפט.

הצדדים נישאו בתאריך ….., ומנישואין אלה נולדו לצדדים שלשה ילדים. לשני הצדדים אלו נישואין שניים.

הסכם ההלוואה בין המערער למשיבה

בתאריך 25.5.2016, לאחר שעסק המערער נקלע לקשיים, הצדדים נטלו הלוואת משכנתא על דירה שהייתה רשומה ע"ש המשיבה עוד מלפני הנישואין, וחתמו על הסכם הלוואה בו נכתב:

"במידה ובני הזוג יתגרשו בתוך חמש שנים, יחזיר הלווה למלווה את סכום ההלוואה בתשלומים שווים של 2,000 ש"ח לחודש. במידה ובני הזוג יתגרשו בין השנה החמישית לשישית מיום החתימה על הסכם זה, יחזיר הלווה למלווה סך של 179,000 ש"ח. לאחר תום השנה השישית מיום חתימה על הסכם זה, ובאם בני הזוג לא יתגרשו קודם לכן, תפוג ההלוואה ותתבטל".

בתאריך 27.4.2021 תבעה המשיבה גירושין. בדיון שהתקיים בבי"ד קמא כחודשיים לאחר פתיחת התיק, הפנה בי"ד קמא את הצדדים לד"ר ש"ו, וכך כותב בי"ד קמא בהחלטתו מיום 28.6.2021 (הדגש לא במקור):

"עסקינן בזוג הנשוי פעם שניה, האישה דורשת גירושין והבעל מבקש לנסות שלום בית. הפירוד קצר, כחודש ימים.

בית הדין לא יכול להצביע על אי כנות מאת מי מהצדדים בטענותיו, אך מתרשם מאמירות הבעל ומהתנהלותו, כי אם לא יצלח השלום, הוא יסכים לגרש, ולא יעגן את אשתו.

בשלב זה, בית הדין יבחן את ההתכנות להשבת השלום לביתם. 

לשם כך, בית הדין מפנה את הצדדים למר ש"ו, פסיכולוג קליני ומטפל משפחתי לבחינת השאלה הנ"ל עם הצדדים.

הצדדים יפנו אליו מיוזמתם לאלתר.

עלות הטיפול תחול על שני הצדדים בשווה.

שני הצדדים מחויבים לשתף פעולה עם הפסיכולוג ולפנות אליו לאלתר.

מבוקש כי הפסיכולוג יבחן את העניין בהקדם, ומבוקשת חוות דעתו  בתוך 30 יום." 

בתאריך 9.8.2021, לאחר שהתקבלה חוו"ד מד"ר ש"ו, החליט בי"ד קמא, וז"ל:

"ועתה כאמור, בפנינו חו"ד הפסיכולוג מר ש"ו מיום 9.8.21, אשר בסיומה רשם: "המסקנה המתבקשת, לא ניתן לשקם זוגיות כשאחד מהצדדים נחרץ בעמדתו" (כוונתו לנחרצות האישה להתגרש, כמתואר שם). 

כך שאכן, בדקנו את הסיכוי לשיקום יחסי הצדדים באמצעות גורם מקצועי ותיק, ולצערנו, אין סיכוי לשיקום הזוגיות, בנסיבות שבפנינו.

ונזכיר שוב האמור בהחלטת בית הדין מיום 28.6.21:

[…]

כך שבית הדין יצפה כי עתה, לאחר הבדיקה המקצועית ותוצאותיה, הבעל יגרש את אשתו ללא כל עיכובים.

לאור כל האמור, ייפתח תיק לסידור גט; וככל ותתקבל הודעת התובעת בתוך 7 ימים מהיום כי היא מוותרת על כתובתה בכפוף לסידור הגט (אף שאינה חייבת לנהוג כן), הצדדים יתגרשו.

במידה ולא תקבל הודעת התובעת כנ"ל, בית הדין ישקול לבחון את תביעת הכתובה (יתכן ובאמצעות קיום דיון) טרם סידור הגט."

בתאריך 20.2.2022, לאחר שהמשיבה ויתרה על כתובתה, פסק בי"ד וקבע מועד לסדור גט, כאשר עניני הרכוש ידונו לאחר הגט, וכך נכתב בהחלטת בי"ד קמא:

"כך שהובהר פעם אחר פעם, כי הצדדים לקראת גירושין בהסכמה, בנסיבות תיק זה המתוארות מעלה. אלא שבית הדין חפץ היה לבחון את סוגיית הכתובה טרם הגט, וכך התחלנו לפעול בדיון ההוכחות הראשון שהתקיים, אך עתה, משהאישה ויתרה על כתובתה, אזי נסללה הדרך לגירושין. בנסיבות התיק והתארכותו, אין מקום לדון אף ברכוש לפני הגט, וכל שכן כשהתביעה העיקרית של הבעל היא לשיתוף ספציפי בדירת הרשומה ע"ש האישה, שמקורה רק בפסיקות בג"ץ ולא בהלכה.

[…]

לאור כל האמור, בית הדין עומד על החלטתו הנ"ל מיום 3.2.22, כי בנסיבות התיק המתוארות, שאר ענייני הרכוש ידונו רק לאחר הגט.    

משכך, יוקדם הדיון שנקבע לסידור גט, הצדדים יתגרשו במועד שייקבע, ולאחר הגט בית הדין יקבע דיון באשר לכלל הסוגיות הרכושיות, כולל מה שהעלתה התובעת בבקשת הנוכחית."   

בתאריך 27.2.2022, לאחר שהמערער סירב להתגרש, קבע בי"ד קמא שהמשיבה רשאית לפתוח תיק לאכיפת פסה"ד לגירושין (צווי הגבלה), וכך נכתב בהחלטת בי"ד קמא (הדגש לא במקור):

"ובכן, בפנינו אישה המבקשת כבר זמן רב להתגרש, והבעל מסרב לגרש חרף החלטת בית הדין על גירושין.

היום "נזכר" לפתע הבעל לבקש שלום בית. אולי בשל כך שהוא החליף ייצוג משפטי??

בית הדין משוכנע שטענת "שלום בית" הנשמעת היום מאת הבעל היא טקטית, ולא מהותית, כפי שטוענת אף האישה עצמה, כאמור מעלה. 

[…]

באשר לכך, נזכיר האמור בבקשת הבעל לבית הדין מיום 20.2.22, שם רשם הבעל לבית הדין במסגרת בקשתו לדחיית סידור הגט: "הבעל מתכבד להודיע לבית הדין כי הוא מתחייב לתת הגט לאשתו, אולם לא לפני 15.6.22, שנה לאחר עזיבת האישה את הבית", ושם מבאר את תביעותיו הכלכליות עד אז. כך שהבעל רשם מפורשות שהוא יגרש, אף סבר שהוא זה שיחליט מתי בדיוק מתאים לו לתת את הגט. 

כן נזכיר בקשה נוספת של הבעל לבית הדין, מיום 7.2.22, שם רשם הנתבע בקשה דחופה, תחת הכותרת "בקשה דחופה לסידור הגט עד לאחר מתן החלטה ברכוש הצדדים", כך ששוב מצהיר הבעל שהוא יגרש את אשתו, אך מבקש לקבוע את מועד הגט. שוב הבעל לא מעלה כל טענה לשלום בית.

ועוד שם רשם הבעל בבקשתו הנ"ל כי: "הבעל אינו מאיים בעיגונה של האישה, שכן אין מדובר בתיק הנמשך שנים רבות", כך שהבעל מסכים לגרש, אך טוען לשיטתו שמכיוון שלא עברו שנים רבות, האישה לא מעוגנת.

ועוד רשם שם הבעל בבקשתו: "זכותו של הבעל לעכב את הגט עד אשר חלקו בדירה יושב לו". כך ששוב הבעל לא טוען לשלום בית, ורק מבקש "לעכב את הגט" עד שההליך יתבצע לשביעות רצונו ("חלקו בדירה יושב לו").

ועוד רשם שם הבעל בבקשתו: "לפיכך מתבקש בית הדין הנכבד לקבוע דיון לעניין חלוקת הזכויות בדירת המגורים, לפסוק בעניין, ורק לאחר מכן לזמן את הצדים לסידור גפ"ט". כך ששוב מצהיר הבעל על הסכמתו לגרש, אך מבקש לפסוק ברכוש עוד קודם לכן. 

אף בבקשתו של הבעל לעיכוב ביצוע, בקשה מיום 22.2.22, הוא לא ביקש שלום בית, אלא רק התווכח בעניינים רכושיים. כך שברור שהוא לא רצה עד עתה – ואף לא עתה – שלום בית. 

[…]

משכך, מוחלט כאמור, והאישה רשאית לפתוח תיק להטלת צווי הגבלה כנגד הבעל בהתאם לחוק בתי דין רבניים (קיום פסקי דין של גירושין) התשנ"ה – 1995."

מהטענות של המערער בפני בי"ד קמא עולה שהוא סירב להתגרש, מהטעם שרצונו בהכרעה בעניין הרכוש בטרם הגט. בי"ד קמא דחה את בקשתו. אולם המערער מנסה להיתלות בדחיה של מועד הגירושין ובמועד הגירושין בפועל ע"מ שההלוואה תפוג ותתבטל בהתאם לאמור בהסכם, מאחר ועברו שש שנים ממועד ההסכם.

בפועל הצדדים התגרשו בתאריך 8.9.2022, כי אז טען המערער שכבר עברו שש שנים מיום חתימת הסכם ההלוואה בין הצדדים, ומכיוון שלא התגרשו בפועל אלא לאחר שש שנים, הוא פטור מחוב ההלוואה, לאור ההסכם הנ"ל.

בנוסף טען המערער שלהסכם אין כל תוקף, מפני שלא אושר בערכאה שיפוטית, כמתחייב מחוק יחסי ממון בין בני זוג.

פרשנות ההסכם בהתאם לכוונה, ולא לפי הלשון

בי"ד קמא קבע בהחלטתו שהמועד הקובע לעניין הסכם ההלוואה הינו המועד בו קבע בי"ד קמא שעל המערער לגרש את אשתו – 10.2.2022. וכך כותב בי"ד קמא בהחלטתו הנ"ל:

"בית הדין קובע כי מסתבר שהנתבע עיגן במכוון את התובעת, ולא הסכים לגרש אותה, רק כדי שלא להשתתף עם התובעת בהלוואה שהיא נטלה עבורו. התנהלות זו אינה הוגנת ואינה מוסרית. אין ספק שכשרשמו הצדדים בהסכם שהנתבע יפרע את כל המשכנתא או חציה אם הם יתגרשו בתוך 5 שנים או 6 שנים, כוונתם הייתה להחלטה או כוונה להתגרש, שעל דעת זה לא התכוונה התובעת לפרוע את חוב המשכנתא שלקחה עבור הנתבע. כמובן שלא התכוונו שהגירושין בפועל הם יהיו המדד, אף אם הבעל יעגן ויסרב לגרש. אין ספק שהעובדה שהתובעת רצתה להתגרש והנתבע דחה את הגירושין כנגד החלטות בית הדין לגירושין רק כדי להיפטר מתשלום המשכנתא שלקחה עבורו, לא היתה בכלל כוונתם שבהסכם. והראיה – שמיד בתום תקופת שנים זו, הנתבע לפתע הסכים לגרש, ואז גירש את אשתו.

יתכן ואף תביעת האשה לגירושין, די בה כדי להחליט שהתקיים הסעיף בהסכם שהם יתגרשו, לאור הסברא הנ"ל, אף מחמת הספק, בית הדין מחליט כי המועד הקובע לתשלום השבת המשכנתא ע"י הנתבע הוא יום ההחלטה הראשונה לגירושי הצדדים, קרי –  החלטת בית הדין מיום 10.2.22.

משכך, על הנתבע לשלם לתובעת השבת סך המשכנתא שנטלה עבורו, כאשר המועד לגירושי הצדדים בתוך התקופה, כפי המוגדר בהסכם שבין הצדדים, יהיה ביום בו נתנה החלטת בית הדין לגירושי הצדדים, כאמור מעלה. ככל והוא היה בתוך ה 5 שנים, או בתוך ה 6 שנים המוגדרים בהסכם, אזי התשלום עבור חלקו ייגזר בהתאם לזאת."

ובאשר לטענה שההסכם לא אושר בערכאה שיפוטית, קובע בי"ד קמא שההסכם תקף בכל אופן:

"אין ספק שהתובעת לקחה הלוואה (הגדלת משכנתא) עבור הנתבע רק בשל התחייבותו זו שבהסכם שהוא משיב לה כספים אלו, כפי האמור בהסכם. אז מה שייך לטעון כיום, לאחר שנטלה עבורו משכנתא והכסף שנתנה לו כבר התכלה, שהוא לא ישיב לה זאת כי "ההסכם לא אושר בבית הדין". אין חולק שהסכם כזה נערך בין הצדדים, כך שאומדנא דמוכח היא שרק על דעת זאת התובעת נטלה עבורו משכנתא. לעיתים ניתן לטעון על הסכם שאינו מאושר ולכן אין לו תוקף, כגון שלא ברור הם הצדדים אכן חפצו לנהוג לפיו ולא ניתן להוכיח מגוף עריכת ההסכם או מהמציאות שבשטח את רצונם, אך כאשר ברור לכל שכל מהות הפעולה נעשתה בגין חתימת הסכם זה, לא ניתן לטעון בדיעבד שהוא לא בתוקף כי הוא לא אושר.

כאסמכתא לכך, נזכיר אף את הודאת הנתבע בחקירתו כאמור בהחלטת בית הדין מיום 18.7.23:

וממשיך ומגיב הנתבע בחקירתו: עשינו הסכם בו נרשם שאם יתגרשו, אני צריך להחזיר לה את הכסף. היא לקחה משכנתא, ואני נרשמתי כלווה. עשינו חוזה שהיא מלווה לי. נצברו לי חובות לגופים שונים, לא יכולתי להחזיר סך זה לרשויות, ולכן רציתי להגדיל משכנתא לצורך השבת חובות שקשורים שעסק שלי. היא הסכימה להגדיל החוב, רק אם אחתום על הסכם הלוואה זה, והייתי לפני פשיטת רגל ונעניתי לדרישה שלה, ואז חתמתי על ההסכם הזה, וקיבלתי את הכסף, שעבר למע"מ ומס הכנסה. יש פירוט העברות, 30 העברות בשנתיים. לא נשאר לה כלום להוציא, אני שילמתי אוכל. 

כך שהנתבע מודה כי "היא הסכימה להגדיל החוב רק אם אחתום על הסכם הלוואה זה", כך שאין ספק שכל ההלוואה של התובעת הייתה מותנית בהסכם זה."

לאחר ששמענו את דברי ב"כ הצדדים ועיינו בחומר שבתיק, קובע בית הדין שיש לדחות את הערעור.

טענת ב"כ המערער שיש לפרש את ההסכם בהתאם ללשון, אינה נכונה הלכתית. כבר נפסק בשו"ע שיש לפרש תנאים שמתנים אנשים בינם לבין עצמם, בהתאם לכוונה ולא בהתאם ללשון.

רבינו ירוחם במישרים (נתיב כג חלק י') דן בענין התחייבות  למועד גביית הכתובה, דאף אם הלשון ברורה שיכולה לגבות בחייו, כוונתו ברורה שלא היתה בדעתו שתגבה האשה כתובתה בעודו בחיים, וז"ל:

"כתב הרשב"א בתשובה, כי אע"פ שכתב לה במתנה לחוד שתגבה האשה בין בחייו ובין במותו, ודאי יראה שאין נזקקין לדינא, ואין מגבין אותה בחיי הבעל כלל, דלא כתב לה רק להיות קיום וחיזוק, שלא יוציאנה כאחת הקלות, ושתבטח נפשה בו, לא שיכתוב לה היום ותגבה למחר. וכלל גדול בידינו, בכל תנאי שאדם מתנה עם חבירו, שאין להלך אחר לשון הכתוב אלא אחר הכוונה לבד, וראיה, דעל מנת שאראך מאתיים זוז (קידושין ס,א), דלא נתכוונה זאת אלא להראות משלו."

 מבואר ברבינו ירוחם דכוונתו  מכרעת את הפרשנות המילולית, וכמו שמצאנו באיש המקדש בתנאי "על מנת שאראך מאתיים זוז", שע"פ הפרשנות הפשוטה יכול להראות לה מאתיים זוז של אחרים, מ"מ אזלינן בתר כוונתה, שרוצה שיראה לה משלו, וכדאיתא בגמ' שם (ס,ב). וכ"פ המחבר בחו"מ סא,טז:

"יש מי שאומר, שתנאי שאדם מתנה עם חבירו, אין הולכים אחר הלשון הכתוב בו, אלא אחר הכוונה."

והוא הדין להתחייבויות שמתחייב אדם כלפי חברו, שאין ללכת אחר הלשון אלא אחר הכוונה. אין דין זה מתייחס דווקא לתנאים שהותנו בתנאי על מנת וכד', אלא לכלל התחייבויות הנעשות בין בני אדם, וכנידון רבינו ירוחם. וכן נראה מדברי הגר"א בביאוריו לחו"מ (סא,לט), שציין לשו"ע חו"מ מג, כח לעניין פירוש זמן השטר. 

דאף דקיי"ל יד בעל השטר על התחתונה, היינו כאשר אין אומדנא בכוונת המתחייב, ואף שאין הפירושים שקולים, מ"מ כיון שאין אומדנא בדעת המתחייב, דהשטר סובל שני הפירושים, מפרשים השטר לפי חזקת הממון. אך כאשר ניכרת כוונת המתחייב או כוונת הצדדים בשטר, בזה הכוונה היא המכרעת את הפרשנות.

ונידון רבינו ירוחם הוא באופן שיש לפנינו שני אופנים: האחד ע"פ לשון השטר והשני ע"פ הכוונה, דיש לילך אחר הכוונה ולא אחר הלשון. ועיין בנחל יצחק סא, ג שהאריך בביאור דברי רבינו ירוחם, ונראה דדין זה נגזר מהא דמהני אומדנא דמוכח, וע"כ דוקא במקום שיש אומדנא דמוכח, אזלינן בתר הכוונה (עיי"ש בענף ג' ד"ה ולפ"ז). ועיין עוד בפד"ר כרך ט' עמ' 23: "כאשר לפנינו ענין שמגלה לנו בצורה ברורה ביותר שהשטר טומן בחובו כוונה אחרת", בכגון זה יש לדון בתר הכוונה. והא דבעינן כוונה ברורה יש לפרש בשני אופנים, או דכיון שהלשון סותר לכוונה ויש לדון בתר הכוונה, בעינן שהכוונה ברורה. וכן כל היכא שאין הכוונה ברורה, אמרינן דיד בעל השטר על התחתונה.

משכך, בי"ד קמא ששמע את הצדדים, מבין שכוונת הצדדים למועד הגירושין או מועד שיפסק גט בין הצדדים. שהרי לא יעלה על הדעת שהמערער יעכב את מתן הגט רק על מנת להגיע למועד בו החוב לא יגבה יותר. לכן כוונת הצדדים במילה גירושין, ליום בו הסתיימו חיי הנישואין, וכאשר בי"ד קמא חייב את המערער בגט וקבע מועד לסדור גט, הרי הוא מבחינת כוונת הצדדים להסכם – מועד הגירושין הקובע ליישום פירעון הסכם ההלוואה.

הסכם כנדו"ד שלא אושר בערכאה שיפוטית

באשר לטענת המערער על כך שההסכם לא אושר בערכאה שיפוטית, וזאת בניגוד לחוק יחסי ממון בין בני זוג, הרי שצדק בי"ד קמא בדבריו, שאין מדובר כאן בהסכם רגיל. המשיבה נטלה הלוואה עבור המערער, ומשכך לאחר שהוא נהנה מפירות ההסכם, לאחר שכבר קיבל את ההלוואה ופרע את חובותיו, אינו יכול לבוא ולטעון שההסכם לא אושר בערכאה שיפוטית. בפרט שטענה זו הועלתה שש שנים לאחר חתימת ההסכם, לאחר שהמערער נהנה מפירות ההסכם, ובבואו לפרוע את חיובו בהתאם להסכם, טוען לאי קבילותו מאחר ולא אושר. דבר זה נוגד את עקרון התום לב.

לעניין זה נציין את אשר נפסק בבע"מ 9126/05 (מפי השופט אליקים רובינשטיין):

 "לעיצומם של דברים, כשלעצמי מקובלת עלי במישור העקרוני העמדה שהציג בית המשפט לענייני משפחה לפיה לא יוכל צד להסכם ממון חתום שלא הוגש לאישור להישמע בטענה של העדר אישור לאחר שנהנה לאורך זמן מפירות ההסכם. ברם, טענה זו יסודה בעקרון תום הלב: 

"נראה לי כי במקרה זה מנועה המשיבה מלהעלות טענה זו, בשלב כה מאוחר, 9 שנים לאחר שנכרת ההסכם, לאחר שהיא קבלה את מה שההסכם העניק לה ובעת שהיא נדרשת לעמוד בנדרש ממנה על פיו. העובדה שהיא נהגה על פי ההסכם במשך 9 שנים מעידה על כך שהיא הכירה בתוקפו, וכי אישור בית המשפט המחוזי עמד בדרישותיה, והיא חתמה על ההסכם מתוך רצון חופשי ומודעות מלאה להשלכותיו. העלאת טענה זו, בשלב כה מאוחר הנה שימוש בזכות שלא בתום לב, דבר העומד בסתירה לסעיף 39 לחוק החוזים […] בנסיבות שלפנינו נעשה שמוש בזכות לטעון את הטענה בדבר אישור בלתי נאות של החוזה על ידי בית משפט, בחוסר תום לב, ועל כן דין טענה זו להדחות" (ע"א 151/85 רודן נ' רודן, פ"ד לט(3) 186 , 193 – השופט ד' לוין; ההדגשות הוספו – א"ר)."

לאור הנ"ל, הן בפרשנות כוונת הצדדים בהסכם כפי שקבע בי"ד קמא, והן מחמת שאין המערער יכול לבוא בטענה על אי אישור ההסכם בביהמ"ש או בביה"ד שש שנים לאחר שנהנה מפירות ההלוואה, דין הערעור להידחות.

חיוב המערער בהוצאות משפט בבי"ד קמא

בי"ד קמא בהחלטה מיום 29.11.23, חייב את המערער בהוצאות משפט בסכום של 20,000 ש"ח לטובת המשיבה, ובסכום של 2,000 ש"ח לאוצר המדינה. וכך כותב בי"ד קמא בהחלטתו הנ"ל:

"כפי המפורט מעלה, עולה כי בתביעה זו לשיתוף ספציפי בדירה הרשומה ע"ש התובעת, הטריח הנתבע את התובעת לחינם וגרם לה הוצאות מיותרות, ואף את בית הדין הוא הטריח לחינם בתביעתו זו, שאין לה בסיס בהלכה או בחוק.

הדירה רשומה ע"ש התובעת, נקנתה על ידה עוד טרם נישואי הצדדים, אז מדוע סבור היה התובע שיש לו חלק בכך לאור סעיף 5(א)(1) לחוק יחסי ממון? אלא שכנראה הוא ניסה להיתלות בהחלטת בג"ץ המקנה שיתוף ספציפי במקרה מסוים, ולכן הגיש תביעתו זו, אך אף לאותה החלטת בג"ץ אין באמת קשר לנסיבות דנן. יתכן והתובע סבר "לנסות את מזלו" בהגשת תביעה זו, אך "על הדרך" הטריח לחינם את הצד השני וגרם לו הוצאות, ואף הטריח לחינם את בית הדין.  

וכבר רשמנו אף בהחלטת בית הדין מיום 18.7.23:

בית הדין התרה לאפשרות לפסיקת הוצאות אם יסבור שהתביעה של הנתבע לשיפוץ ספציפי בדירת התובעת היא תביעת סרק.

אף התובעת, בסיכומיה, מבקשת לחייב את הנתבע ב"הוצאות גבוהות" לאור ניהול הליך זה.

ובכן, לאור כל האמור ולאחר הפעלת שיקול הדעת, בית הדין מחייב את הנתבע שפרטיו מעלה, בהוצאות משפט לטובת התובעת שפרטיה מעלה בסך 20,000 (עשרים אלף) ש"ח, לתשלום בתוך 60 יום מהיום (ימי החירום במניין הימים, שהרי מסתבר שאת התשלומים לייצוג שלה התובעת כבר שילמה).

בנוסף, בית הדין מחייב את הנתבע שפרטיו מעלה בהוצאות משפט נוספות לטובת אוצר המדינה. מן הראוי היה לחייבו בהוצאות משמעותיות גם כן לטובת אוצר המדינה, בשל ההליך המיותר שהטריח את המערכת רבות, ואולם ואך לפנים משורת הדין בית הדין מחליט לחייב אותו רק בסך 2,000 (אלפיים) ש"ח."

המערער טוען שזכותו להעלות טענות בבי"ד קמא, כפי שמקובל שצדדים מעלים טענות שונות בביה"ד האזורי, ואין מחייבים אותם בהוצאות. ועובדתית – לא הטריח את המערכת, מאחר והתקיימו שני דיונים בלבד בכל העיסוק הרכושי, שנושא השיתוף הספציפי הוא רק אחד מהם, ואין מקום לאסור על המערער להעלות טענות משפטיות שיסודן מביהמ"ש.

לאחר ששמענו את דברי ב"כ הצדדים אנו סבורים לקבל חלקית את הערעור בעניין זה, לבטל את חיוב המערער בהוצאות לטובת אוצר המדינה, ולהעמיד את חיוב ההוצאות שחייב המערער למשיבה על סכום של 10,000 ש"ח בלבד – כולל ההוצאות בגין הליך זה.

לאור האמור לעיל:

א. דוחים את הערעור על ענין הסכם ההלוואה.

ב. מקבלים חלקית את הערעור בעניין הוצאות משפט, כך שחיוב המערער בהוצאות לאוצר המדינה – יבוטל, וחיוב המערער בתשלום הוצאות משפט למשיבה, יעמוד על סך של 10,000 ש"ח, כולל הוצאות הליך הערעור.

ג. במידה והמשיבה כבר גבתה את הסכום בפסיקת ההוצאות שנפסקו בביה"ד, הערובה שהופקדה בבי"ד דנן תוחזר למערער. במידה ולא גבתה עדיין – המזכירות תעביר את הערובה לידי המשיבה.

ד. ככל והמערער טוען שכבר שילם לה כאמור, עליו להמציא מסמך המאשר את טענתו.

ה. בית הדין סוגר את התיק.

ניתן לפרסם לאחר השמטת פרטים מזהים.

ניתן ביום כ"א בסיון התשפ"ד (27/06/2024).

הרב ציון לוז-אילוז                             הרב צבי בן יעקב                            הרב זבדיה כהן

עותק זה עשוי להכיל שינויי ותיקוני עריכה