תביעה לשלום בית בבית הדין הרבני – זכויות, עקרונות ופסיקה מנחה

אחת הסוגיות המשמעותיות והרגישות ביותר בדיני המשפחה בישראל היא תביעת שלום בית בבית הדין הרבני. כאשר בני זוג עומדים על פרשת דרכים, לא תמיד שניהם חפצים בפרידה. במקרים רבים, אחד הצדדים מבקש לשוב לחיים משותפים, בעוד הצד האחר עומד בתביעת גירושין. מה אומר הדין על כך? ומה הם הכלים המשפטיים שבית הדין הרבני מעמיד לרשות הצד התובע שלום בית?

תביעה לשלום בית – מה המשמעות המשפטית?

תביעת שלום בית היא בקשה שמגיש בן-זוג לבית הדין הרבני, שבה הוא מבקש מהדיינים להורות לצד האחר לשוב לחיים משותפים. מדובר בסעד עצמאי, שלבית הדין סמכות לדון בו ולהכריע בו.

מעבר להיבט הרגשי, לתביעת שלום בית ישנה חשיבות משפטית ממשית: היא מבססת את מעמדו של הצד התובע כמי שננטש ולא כמי שנוטש, מגנה על זכויותיו הרכושיות, ועשויה להביא לשמירת הצו למדור ספציפי – שמונע מהצד השני למכור את דירת המגורים.

פסק דין תקדימי: דחיית תביעת גירושין לצד קבלת תביעת שלום בית

בפסק דין של בית הדין הרבני האזורי נתניה (תיק 822201/14), ואושר ברוב דעות בבית הדין הגדול – נקבעו עקרונות חשובים ביותר בדיני הגט ובמעמד תביעת שלום בית.

עובדות המקרה

הצדדים נישאו בשנת 1998 ולהם שלושה ילדים קטינים. האישה הגישה תביעת שלום בית לבית הדין, ובמקביל הגיש הבעל תביעת גירושין. הבעל טען כי אין כל סיכוי לשלום בית, חי עם אישה אחרת כבעל ואישה, ואף הביא אותה להיריון. הוא ביקש לחייב את אשתו לקבל ממנו גט.

בית הדין, בהרכב שלושה דיינים בראשות הרב יעקב זמיר אב"ד, דחה את תביעת הגירושין – ובמקביל נותר בתוקפו הצו למדור ספציפי שניתן לאישה.

העיקרון הראשון: חוסר תקווה לשלום בית אינו עילת גירושין

הטענה המרכזית שהעלה הבעל – ושכמוה מועלית בבתי דין רבים – הייתה שמכיוון שאין כל סיכוי לשלום בית, יש לחייב את האישה לקבל גט.

בית הדין דחה את הטיעון באופן נחרץ וקבע, על סמך פסיקת דייני בית הדין הגדול ופוסקים מרכזיים, כי:

"כל עוד ואין אפשרות לחייב את האישה בגירושין עקב המצב שהיה בין הצדדים קודם לעזיבת הבעל את הבית, אין בעזיבת הבעל את הבית והתקשרותו עם אישה אחרת כל תוספת של עילת גירושין – וזאת על אף שנראה לבית הדין שאין סיכוי לשלום בית."

כלומר: העובדה שהבעל יצר מצב בלתי הפיך באמצעות קשר עם אישה אחרת – אינה הופכת את העדר התקווה לשלום בית לעילה לחיוב גט.

הרציונל: מניעת עגינות מתוכננת

הפוסקים שצוטטו בפסק הדין – ובראשם הגאון הרב א"י וולדנברג, שאליו הצטרפו הרבנים יצחק קוליץ ואליעזר שפירא – ביארו את הטעם:

"אם לא כן – לא הנחת בת לאברהם אבינו יושבת תחת בעלה. כל איש שירצה מאיזה סיבה שהיא להיפטר מאשתו, או יתן עיניו באחרת – יעגן אותה כמה שנים ויבקש לחייבה בקבלת גט, היות ואין סיכויים לחיי שלום."

דאגה זו – מפני ניצול ציני של מנגנון "חוסר התקווה" כדי לכפות גט על אישה – היא שעומדת ביסוד העיקרון. בית הדין הגדול קבע שלא ניתן לאפשר לבעל לייצר בעצמו את חוסר התקווה, ולאחר מכן להיעזר בו כנגד אשתו.

העיקרון השני: בן הזוג הנוטש אינו "מעוגן"

נקודה נוספת שעלתה בפסיקה מכוננת שצוטטה בפסק הדין: יש להבחין בין שני מצבים שונים מהותית:

מצב ראשון: שני הצדדים אינם מעוניינים בחיים משותפים – ואז יש מקום לחייב את המעכב בגט, שכן הצד השני נחשב "מעוגן".
מצב שני: צד אחד אינו מעוניין לחזור לשלום בית ותובע גירושין, אך הצד השני דורש שלום בית – ואז תובע הגירושין אינו "מעוגן". הוא עצמו הוא המעגן, שכן "יש לו אישה אלא שאינו מעוניין בה שלא על פי הדין."
חשיבותה של הבחנה זו לא יכולה להיות מוגזמת: ברגע שאחד מבני הזוג תובע שלום בית ומוכן לחיות עם בן-זוגו – לא ניתן להפנות כנגדו את נימוק "חוסר התקווה".

העיקרון השלישי: זכות קיום הצו למדור ספציפי

בנוסף לדחיית תביעת הגירושין, קבע בית הדין כי צו המדור הספציפי שניתן לאישה – נותר על כנו.

צו זה, שניתן עוד בתחילת ההליכים, מנע מהבעל למכור את דירת המגורים המשותפת. שמירת הצו לאחר דחיית תביעת הגירושין מחזקת את מעמד האישה התובעת שלום בית ואת זכותה בדיור.

מה ניתן ללמוד מהפסיקה – מבחינה מעשית?

פסק דין זה, שאושר בבית הדין הגדול, מלמד כמה לקחים מעשיים חשובים:

א. לאישה התובעת שלום בית – יש מעמד משפטי אמיתי. בית הדין מחויב לבחון את תביעתה ברצינות, ואינו יכול לדחותה מניה וביה בטענה ש"כבר ברור שלא יהיה שלום בית."

ב. הבעל שנתן עיניו באחרת – לא ייצא נשכר. עצם ניהול מערכת יחסים עם אישה אחרת אינו הופך את תביעת האישה לחסרת בסיס, ואף אינו מוסיף עילה לחיובה בגט. להיפך – בית הדין מסרב לשעות לטיעוני "חוסר תקווה" כאשר חוסר התקווה נוצר מתוך בחירתו של הבעל עצמו.

ג. הגשת תביעה לשלום בית מוקדמת ככל האפשר – חשובה מבחינה אסטרטגית ומשפטית. היא מייצרת עוגן של זכויות, מאפשרת לבקש צו מדור ספציפי ומגנה על האישה מפני מהלכים חד-צדדיים של הבעל.

ד. הצגת רצון כן ואמיתי לשלום בית – גם בדיונים עצמם – היא חיונית. בית הדין בוחן אם הצד התובע שלום בית אכן עושה זאת מתוך רצון אמיתי לחדש את חיי הנישואין.

לסיכום

תביעת שלום בית אינה רק צעד רגשי – היא כלי משפטי בעל כוח של ממש. בתי הדין הרבניים מחויבים לשמוע אותה ברצינות, ובית הדין הגדול אישר חזור ואשר שחוסר תקווה לשלום בית, כשלעצמו, אינו מספיק לחייב אישה בקבלת גט – כל שכן כאשר חוסר התקווה נוצר בשל בחירות שהבעל עצמו עשה.

אם אתם עומדים בפני הליך כזה ומתלבטים כיצד לפעול – מומלץ לפנות לטוען רבני המתמחה בדיני משפחה ובדיני הגט, אשר יוכל ללוות אתכם צעד אחר צעד בהליך המשפטי.

המאמר נכתב לצורכי מידע כללי בלבד ואינו מהווה ייעוץ משפטי. לקבלת ייעוץ פרטני יש לפנות לטוען רבני.