האם ניתן להטיל צו עיקול על נכסי הצד השני במסגרת הליך יישוב סכסוך ? האם בית הדין הרבני מוסמך להטיל צו עיקול או צו איסור דיספוזיציה על דירת הבעל או דירת האישה ? אם יש חשש להברחת נכסים האם ניתן להטיל עיקול ? האם במסגרת תביעת כתובה ניתן להטיל עיקול על נכסי הבעל להבטיח את גבייתה ?
כל זאת ועוד במאמר שלפניכם.
מקור הדין להטלת עיקול על פי ההלכה
הרא"ש בב"ק א, ה מציין, כי אם אדם טוען שיש לו חוב על פלוני אך חושש שלא יוכל לגבות את החוב במועדו, או שיש בידו שטר חוב אך חושש שמא יפסיד את כספו, הוא יכול לבקש מבית הדין לעכב את נכסי החייב עד למועד הפירעון. אם הדיין רואה שיש אמתלא לטענה, כלומר יש לו סיבה מספקת להניח שהחוב קיים ושיש סיכון שלא יוכל לגבות את החוב, הוא יכול להורות על עיכוב נכסי החייב. יש המפרשים את ההלכה כ"תקנה" שנועדה למנוע הפסד לבעלי חובות, ויש המפרשים אותה כ"דינא" – חובה של הדיין להגן על הנושה, ולהציל "עשקו מידי עושקו".
וכדברי הרא"ש פסק בשו"ע עג,י, וז"ל:
"מי שיש לו שטר על חבירו לזמן, ובא בתוך הזמן לב"ד ואמר מצאתי מנכסי פלוני ואני ירא שאם יבואו לידו יבריחם ממני ולא אמצא מקום לגבות חובי, אם רואה הדיין שום אמתלא לדבריו שלא יוכל לגבות חובו כשיגיע הזמן, מצוה על הדיין לעכב הממון עד שיגיע זמן השטר. וכן הדין בלוה לזמן ובתוך הזמן רואה המלוה שהלוה מבזבז נכסיו ואין לו קרקע או שהלוה רוצה לילך למדינת הים, ותובע המלוה את שלו או שיתן לו ערב, שומעין לו".
על אף תנאים קצת נוקשים אלו של השולחן ערוך, הרמ"א הביא דעה מקלה יותר של בעל תרומת הדשן (סי' שח) שפסק:
"דאפשר ע"י שהנהיגו ב"ד לעכב ולצוות בכה"ג, נשתרבב המנהג לפעמים ע"י הכרת פנים עד שנתפשט לעכב ולצוות אפילו היכא דליכא אמתלא יפה בדברי המעכב והמעקל".
דברי תרומת הדשן הובאו להלכה במהרי"ק (שורש קט) וברמ"א (חו"מ עג,י).
ומכאן המנהג שבתי הדין הרבניים נעתרים לבקשות למתן צוו עיקול או צוו איסור דיספוזיציה במקרים כגון אישה התובעת כתובה ומבקשת לעקל את נכסי הבעל בכדי להבטיח את גביית הכתובה, או לחילופין במסגרת הליך יישוב סכסוך ניתן להיעתר למתן צו עיקול מחשש שמא הצד השני יבריח נכסים שדינם להתחלק לפי חוק יחסי ממון.
סמכות בית הדין החוקית להטלת עיקול
בית הדין שואב את סמכותו הן מסעיף 7ג לחוק בתי דין דתיים (כפיית ציות ודרכי דיון), התשט"ז-1956 הקובע :
עיקול זמני (תיקון מס' 3) תשס"א-2001
7ג. (א) בית דין, כשהוא דן בענין שבשיפוטו, רשאי לתת צו עיקול זמני על נכסי נתבע שבידי הנתבע או שבידי התובע, וכן על נכסי הנתבע שבידי אדם אחר (בסעיף זה – המחזיק), לרבות כל חוב וזכות, בין שהגיע זמן פירעונם ובין אם לאו, אם הוכח להנחת דעתו כי קיימות ראיות מהימנות לכאורה התומכות בעילת התובענה וכי אי מתן הצו עלול להכביד על ביצוע פסק הדין.
(ב) אין לעקל נכס הפטור מעיקול על פי דין.
(ג) המחזיק רשאי להגיש לבית הדין התנגדות לעיקול; התנגד המחזיק לעיקול, רשאי מבקש העיקול להגיש לבית המשפט לעניני משפחה, שבתחום שיפוטו נמצא בית הדין מטיל העיקול, בקשה לאישור העיקול.
(ד) הגיש מבקש העיקול בקשה לאישור העיקול, יעמוד העיקול בתוקפו עד להחלטה בבקשה או עד לדחיית תביעת התובע או ביטולה, לפי המוקדם; לא הגיש מבקש העיקול בקשה כאמור – יפקע העיקול.
(ה) זכה התובע בתביעתו, ימשיך העיקול לעמוד בתוקפו עד שפסק הדין יבוצע.
(ו) בסעיף זה, "בקשה לאישור העיקול" – כמשמעותה בתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 (בחוק זה – תקנות סדר הדין האזרחי).
ובמקרה של תקופת יישוב סכסוך, ניתן לבקש צו עיקול במסגרת סעד זמני לשמירת מצב קיים , לפי סעיף 3(ז) לחוק להסדר התדיינויות בסכסוכי משפחה, תשע"ה-2014 :
(ז) (1) על אף האמור בסעיף קטן (ה), צד לבקשה ליישוב סכסוך רשאי להגיש, בכל עת, לערכאה שיפוטית המוסמכת לכך לפי דין, בקשה לסעד דחוף בעניין נקבע לפי סעיף 5, לסעד זמני לשמירת המצב הקיים או לעיכוב יציאה מן הארץ;
מתן צו עיקול אינו מצריך ראיה ברורה אלא די בהתרשמות בית הדין שיש חשש סביר שדחיית הבקשה עלולה לגרום הפסד למבקש
בפסק דין שניתן ב 10/12/24 ע"י ביה"ד הרבני בת"א, דובר במקרה בו התובעת הגישה בקשה לשמירת המצב הקיים וצו מניעה למניעת פעולות בנכסים משותפים, כמו הלוואות מסוימות שנלקחו מהחברה בבעלותו של המבקש, וכל זאת במסגרת סעד זמני לשמירת מצב קיים, בהתאם לסעיף 3 (ז) לחוק להסדר התדיינות בסכסוכי משפחה (התשע"ה – 2014).
בית הדין הרבני העניק צו עיקול / צו מניעה זמני, אשר כלל מניעה מהמשיב לבצע פעולות בנכסים מסוימים, עד להחלטה אחרת של בית הדין. הדיונים התמקדו בשמירה על המצב הקיים עד להכרעה בסוגיות רכושיות, תוך שמירה על הזכויות של שני הצדדים לפי חוק הסדר התדיינות בסכסוכי משפחה.
בית הדין הציג את העקרונות ההלכתיים שמנחים את הצו, תוך הסתמכות על דברי הראשונים והאחרונים בנוגע לעיקול נכסים, וקבע כי אם יש סיכון שמישהו מבריח נכסיו, ניתן להטיל עיקול כדי לשמור על זכויותיו של התובע.
על אף שכידוע לא ניתן להיכנס לעומק העניין במסגרת בקשה לסעד זמני, מכל מקום על בית הדין להתרשם באופן כללי האם יש מקום להיעתר לבקשה, תוך בחינת מכלול השיקולים, כולל האפשרות שההיעתרות תגרום נזק לצד שכנגד. בשיקול זה יש לקחת בחשבון את הסיכון שהמבקש עשוי להפסיד את זכויותיו או להימצא במצב שבו הוא "מבזבז נכסיו".
לאחר דיון והערכת טענות הצדדים, קבע בית הדין כי ניתן להיווכח כי יש טעם מסוים בטענת המשיבה על היתכנות לכך שהמבקש מוציא כספים שלא לצורך או לא פועל לטובת המשפחה, דבר המהווה את הבסיס להענקת הסעד. במיוחד כאשר מתקבל הרושם כי טענות המשיבה, אם כי אינן מוכחות בשלב זה, יש להן הסתברות מסוימת ונראות מבוססות יותר מאשר טענות המבקש. בנוסף, קיים ספק ביחס לבעלות של המשיבה על החברות הרלוונטיות, אך הדבר לא מהווה מניעה להעניק את הסעד המבוקש לשם שמירה על זכויות הצדדים עד להכרעה סופית.
לפיכך הסיק בית הדין כי מאחר ויש סיבה להניח שיש סיכון שמא המבקש מבזבז את נכסיו, לאור ההסתברות לטענות המשיבה, נראה שיש הצדקה במתן הצו, ודחיית הבקשה לביטולו.
