פסק דין תקדימי בבית הדין הרבני הגדול: צו הירושה גובר – והדירה תחולק שווה בשווה בין כל האחים

ניצחון משפטי חשוב של טו"ר אלעד אמסלם בייצוג יורשי אם המנוחה

בימים אלו ניתן פסק דין חשוב בבית הדין הרבני הגדול בירושלים, במסגרת תיק 1508869/1 המופיע באתר שבו התקבל ערעור על פסק דין קודם שניתן בבית הדין האזורי בנתניה. את הערעור הגשנו בשם ארבע אחיות ואח – יורשיה של אם שנפטרה בשנת 2008, שביקשו לחלק את עיזבונה של האם בשווה – כולל דירה שנרכשה על ידי ההורים ברחוב הטייסים ברעננה.

מדובר בפרשה ארוכה ומורכבת, שהחלה כאשר אחד האחים (הבן י') ביקש בזמנו לקיים צוואה שנכתבה על ידי האם המנוחה בשנת 1986, ובה נאמר כי היא מורישה את זכויותיה בדירה לו בלבד. במקביל, באותה שנה ממש, ביקש אותו אח – ואף קיבל – צו ירושה שבו נכתב כי עיזבונה של האם יחולק שווה בשווה בין כל חמשת ילדיה.

לאחר מות האם, חולק העיזבון בפועל בהתאם לצו הירושה. אך שנים לאחר מכן, ובמסגרת הליך גירושין של אותו אח מאשתו, טענה האישה לשיתוף ספציפי בדירה והעלתה את הטענה כי הצוואה – ולא צו הירושה – היא המסמך התקף.

השאלה המשפטית: מה גובר – צו קיום צוואה או צו ירושה?

מבחינה משפטית והלכתית עמדה במרכז ההליך שאלה מהותית:
האם יש תוקף לצו קיום צוואה, כאשר במקביל קיים צו ירושה סותר?
והאם ניתן לפרש את הצוואה כאילו מתייחסת לכל הדירה – או רק למחצית מהדירה, בהתאם לזכויות האם בלבד במועד עריכתה?

המשיבה טענה בתוקף שצו קיום הצוואה גובר, ולכן הדירה שייכת לבעלה לשעבר – ומכוח חוק יחסי ממון מגיע לה מחציתה.

מנגד, אנחנו – בייצוג יורשי האם – טענו ש:

• הצוואה מתייחסת אך ורק למחצית הדירה שהייתה שייכת לאם, ולא לכל הדירה.
• צו הירושה המאוחר מבוסס על רצון משותף של כל האחים, כולל האח עצמו, לשתף בעיזבון במלואו.
• הצו לקיום הצוואה ניתן באותו מועד ממש כמו צו הירושה – ואין אפשרות לדעת מה קדם למה.
• כוונת ההורים הייתה ברורה: לא להעניק את כל הדירה לבן אחד, אלא לאפשר מגורים משותפים – לא בעלות בלעדית.

בית הדין הגדול הכריע: צו הירושה הוא התקף

לאחר דיונים מעמיקים, ובחינה של השתלשלות העניינים לאורך השנים, קיבל בית הדין הגדול את עמדתנו.
פסק הדין קובע כי הדירה ברעננה שייכת לחמשת האחים, בחלקים שווים, בהתאם לצו הירושה משנת 2008.

הדיינים אף הצביעו על תמיהות רבות בהתנהלות המשיבה, ועל כך שטענותיה להחזקת זכויות קנייניות לא מגובות בראיות מספקות. כמו כן הודגש כי לא ניתן לצפות שצוואה תכלול זכויות עתידיות שטרם היו ברשות המצווה – ולכן הצוואה חלה רק על מחצית הדירה, אם בכלל.

בשל ריבוי סימני השאלה והעובדה שאין פרוטוקול מובהק מהדיון בשנת 2008, בית הדין הגדול בדעת מיעוט קבע פשרה הלכתית "הקרובה לדין": המשיבה תקבל 15% בלבד משווי הדירה, לעומת 25% שלטענתה הגיעו לה. אולם דעת הרוב בערעור קבעה כי דינו של הערעור להתקבל, וכי צו הירושה הוא התקף וכי הדירה ברעננה שייכת לחמשת האחים בשווה.

הישג מקצועי וערכי

כמי שייצג את המערערים בתיק זה מראשיתו – אני רואה בפסק הדין הזה לא רק ניצחון אישי או טכני, אלא הכרה בצדק ובאמת.
הצלחנו להוכיח שבנסיבות העניין, לא ניתן לנשל את יתר היורשים מהדירה – במיוחד כאשר הם פעלו בתום לב, על פי צו ירושה מאושר.

למה זה חשוב גם לכם?

אם אתם מצויים בסכסוך ירושה, או אם מתעוררת מחלוקת על תוקפן של צוואה מול ירושה – מומלץ לפנות לטוען רבני מקצועי ומנוסה, שמבין את השפה של בית הדין הרבני ויודע גם להציג טענות עובדתיות וגם לעגן אותן בהלכה ובמשפט.