מה משקלה של הרשעה פלילית כלפי חיוב הכתובה ? האם בית הדין הרבני יכול להסתמך על בית משפט שהרשיע שנאשם ולחייבו לשלם כתובה ?

האשם בגירושין

גישת רוב בתי הדין הרבניים, הינה כי בכדי לחייב כתובה, האישה צריכה להוכיח כי האשם בגירושין הינו הבעל. כלומר, אם הבעל עשה מעשים כאלו ואחרים הפוגמים בחיי הנישואין כך שהאישה נאלצה להגיש תביעת גירושין, או שהוא בעצמו הגיש תביעת גירושין – הרי שבמקרה כזה הבעל יחויב בכתובה.

הרשעה בפלילים

ישנם מקרים בהם האישה טוענת לאלימות פיזית שננקטה כנגדה. או לחילופין לאיומים כגון שאיים לפגוע בה וכדו'. במידה והוגשה תלונה במשטרה, והוחלט להגיש כתב אישום כנגד הבעל, הרי שבמסגרת הבירור בהליך הפלילי, ביהמ"ש יגיע להכרעה האם להאשים את הבעל במעשים המיוחסים לו או לזכותו מחמת הספק. רף ההוכחה במשפט הפלילי הינו הגבוה ביותר (בשונה מהליך אזרחי). הרשעה לא תעשה אלא במצב בו לא רק מאזן ההסתברויות מצביע על כך כי הנאשם ביצע את העבירה, אלא כי מעבר לכל ספק סביר הרי שהנאשם ביצע את העבירה (מקובל לכמת זאת בכ- 94% ומעלה שעשה את העבירה).

משקל הרשעה על פי ההלכה

1. על פי ההלכה, יש משקל להרשעה של ביהמ"ש בהליך הפלילי. המשנה במסכת גיטין (י,ב) וכן הגמ' מדברת אודות שטר העולה בערכאות:

מתני' כל השטרות העולים בערכאות של עובדי כוכבים אע"פ שחותמיהם עובדי כוכבים כשירים חוץ מגיטי נשים ושחרורי עבדים ר"ש אומר אף אלו כשירין לא הוזכרו אלא בזמן שנעשו בהדיוט:

גמ' קא פסיק ותני לא שנא מכר ל"ש מתנה בש למא מכר מכי יהיב זוזי קמייהו הוא דקנה ושטרא ראיה בעלמא הוא דאי לא יהיב זוזי קמייהו לא הוו מרעי נפשייהו וכתבין ליה שטרא אלא מתנה במאי קא קני לאו בהאי שטרא והאי שטרא חספא בעלמא הוא אמר שמואל דינא דמלכותא דינא ואב"א תני חוץ מכגיטי נשים:

ובעל ספר החכמה, וכן רבינו יקר (הובאו במרדכי גיטין סימן שכד) כתבו שכשלא מרעי נפשייהו, שטרי ראייה כשרים דבר תורה, ולמרדכי מדרבנן.

כך שפרוטוקול דיון והכרעת דין שנכתבה בפני השופטים או כ"ש ע"י השופטים עצמם הממונים מטעם השלטון, לכאורה תועיל מטעם דלא מרעי נפשייהו.

כלומר הגמ' אומרת שבמצב בו ערכאות של גויים (כך ההתייחסות כיום לבתי המשפט שדנים לא לפי ההלכה) הוציאו שטר – הרי שניתן לדון ולפסוק על פי האמור בשטר ולא חוששים שמה כתוב שם שקר או כזב מאחר ושלטונות לא ישקרו ויפגמו באמינות שלהם. ולכן ניתן להסתמך על פי ההלכה על שטרות העולים בערכאות – וממילא להסתמך מבחינת העובדות על פרוטוקול בית משפט או הכרעת דין או גזר דין בכדי לברר את העובדות האם אכן הבעל ביצע מעשים אלו כנגד האישה או לא.

אולם ידועה מחלוקת הראשונים האם זה רק בשטרי הלוואות, או גם בשטרי הודאות. שדעת הרמב"ם (הל' לוה ומלוה פכ"ז הלכה א') ששטרי הודאות וחוב פסולים, וכן פסק מרן בשו"ע (חו"מ סימן סח'). ובשו"ת משפטיך ליעקב ח"ה סימן לט' כתב בדעת הרמב"ם דמה דלא מהני היינו הודאות שרוצה לחייב עצמו ע"י הודאה, אבל שמודה שחייב כבר, כיון שלעניין זה לא מרעי נפשייהו, ודאי שכך הודה [1]בפניהם.

בפסק דין מביה"ד אריאל, בתיק 464583/5  דנו אודות המשקל של הכרעה בדין הפלילי לעניין חיוב בכתובה. מדובר שם במקרה של בעל אלים ביותר, שנידון ל25 שנות מאסר, וכן במקרה מזוויע של גילוי עריות בתוך המשפחה. הבעל הורשע בכל הערכאות עד לביהמ"ש העליון, ובהאשמות חמורות ביותר כמבואר שם.

דעת הרוב באותו פסק דין, הייתה להסתמך כתבה שעל פי דיני הראיות במשפט העברי, אין להסתמך על עדויות בהליך הפלילי, בפרט כשמדובר בעדויות של קרובים וכדו'. אלא לכל היותר יש לדון באומדנא דמוכח וזאת רק מאחר וישנם מספר רב של מתלוננים נגד הבעל ומסתבר באומדנא דמוכח שהנאשם אכן ביצע עבירות אלו בסדר גודל כזה המתואר בגזר הדין שקבע מאסר עולם ל25 שנים.

ולכן קבעו שם בדעת רוב לחייב את האיש בכתובת האישה מאחר וההאשמות שבהם הורשע הבעל, מהוות עילה מוצדקת מצד האישה לתביעת גירושין וכתובה, וכן מאחר והבעל נמצא במאסר ומונע ממנה יחסי אישות ומזונות.

שכן שם מדובר היה באלימות קשה שהבעל נקט כלפי האישה והילדים. כמו כן מדובר היה בעבירות מין במשפחה ואף כנגד קטינות, וכן מעשי סדום ב"מ.

 דעת המיעוט בפסק הדין, הייתה לפטור את הבעל מכתובה, וזאת מאחר ואין להסתמך על הנפסק בהליך הפלילי, וכפי שהטעים זאת כב' הדיין : "" […] לגבי הנושא בו אנו דנים, ביה"ד לא מקבל את האמור בחומר המוצג בפניו מטעם בית המשפט כראיה העומדת בפני עצמה, וזאת כיון שגם אם נניח שמבחינת ההלכה הדבר נחשב כאומדנא דמוכח, בזמן הזה אין לסמוך על כך, וכמבואר בשולחן ערוך חושן משפט הלכות דיינים סימן טו סעיף ה' .

לסיכום

הרשעה בדין הפלילי, לדעת חלק מהדיינים, יכולה להוות ראיה עובדתית לטענות הנטענות בתביעת כתובת האישה כך שלא תצטרך האישה להוכיח אותם פעם נוספת וזאת כאמור מדין "שטרות העולים בערכאות". אולם יש הסוברים כי אין בכך הוכחה גמורה ולכל היותר ישנה "אומדנא דמוכח" שמכוחה לא ניתן להוציא ממון ולכן יש לקיים הליך הוכחות בתביעת הכתובה לכל דבר ועניין.

---

[1] ולכאורה יש לומר בפשטות שדעת מרן בשו"ע חו"מ סימן ג' סעיף ב' שנקט לשון הרמב"ם שכל פחות משלושה אין דיניהם דין ויכול להחליף הטענות שטענו בפניהם, ודעת הרעק"א בשם הכנה"ג שאפילו בקבלו עליהם לא מהני. והוסיף הגר"א וכן בקיום שטרות. ולכן על פי ההלכה מן הדין כל אחד מן הצדדים יכול להחליף טענותיו שטען שלא בפני בי"ד, ולכן לא יהני הודאות שנעשו בפני הערכאות ולכן אין להוציא ממון על סמך הודאות וקביעות עובדתיות בהליך הפלילי.